המטרה: אהבה

אהבה היא המקור הראשוני, הטהור והמזוקק שלנו לכל פעולה. קל לראות זאת כשמסתכלים על ילדים, שמשחקים או שרים, פשוט בגלל שהם נהנים לעשות זאת. אבל עם ההתבגרות מתפתח גם האינטרס האישי, האגו, ולפתע להנאה מוצמדת תכלית, מטרה. העולם שבו אנו חיים מחנך אותנו למגמתיות ולכך שעלינו ל"השיג משהו" באמצעות הכישורים האלה. לכן קשה לנו לשחק לשם ההנאה והשעשוע בלבד.

ההזדהות עם העמדה הזו כל כך גדולה, עד שנשכחת מאיתנו נקודת ההתחלה - אותה אהבה תמימה, ילדותית ולא אנוכית שהניעה אותנו לפעול. כישרון הכתיבה, הריקוד, המשחק, השירה, האפיה והבניה, הופך למשהו שצריך להשתמש בו כדי להצליח, להתקדם, להתפרנס, להרגיש מכובד, ראוי, אהוב, או לחילופין, אנו מדחיקים את הכישורים שלנו וחוששים לתת להם ביטוי מלא, מפחדים לשחרר, להצליח, להיות נאהבים, לחיות.

זהו תהליך מוכר שרובנו חווים, אבל הוא משכיח מאיתנו את האהבה הראשונית לפעולה. הוא מונע מתוך פחד, שמקורו באמונה בחוסר ועקב כך גם בתחושת חוסר, אבל מכיון שהאהבה קיימת תמיד, נוכל להזכיר לעצמנו את קיומה.

אתם מוזמנים לשאול את עצמכם: איך היה לשיר סתם כך באמצע הרחוב? איך היתה ההרגשה לרקוד כילד? איך היתה התחושה לצייר, לנוע, לתת ביטוי ישיר ומזוקק לרצון שבתוככם מבלי לשפוט ולבקר אותו או להשתמש בו למען מטרה מסוימת? נוכל לצלול לתוך החוויה הזו, להיזכר בה, לחוש אותה בגופנו ולחוות אותה מחדש.

לכל דבר יש מקום. כאנשים מבוגרים יש מקום לחשיבה תכליתית ומגמתית, אבל אם נעדרת ממנה האהבה, שהיא כאמור המקור לפעולה, נשאיר חללים ריקים בליבנו שבתוכם מתמקמים החרדה והפחד. אנו עשויים להיות עסוקים בעשייה ועדיין לחוש חסרי סיפוק.

ילדים קטנים אינם עסוקים בפחד. כמו שהוא מופיע, כך יחלוף ברגע הבא אחריו. הם אינם נאחזים בו. כל רגע מביא איתו פלא חדש והם מתמסרים לו. הם נוכחים כאן ועכשיו בכל פעולה שהם עושים. זה נראה כה קסום בעינינו, משום שאהבה קורנת מהאופן שבו הם מתנהלים, מפעולתם הישירה בעולם.

היאחזות בפחד היא לחיות את העבר, לשחזר שוב ושוב את אותן מחשבות ישנות ומשומשות ולא להרפות. הרפייה היא התמסרות, לזנוח את כל מה שאנו חושבים שצריך או לא צריך להיות ומה שנכון או לא נכון עבורנו. הרפייה מתרחשת ללא מאמץ. למעשה, איננו יכולים ללמוד להרפות, משום שהרפיה מתרחשת מעצמה. אפשר להכין את המצע, לרפד את התודעה ולשחרר.

הרפייה שמופיעה עם התמסרות מוחלטת מחוללת ניסים, מכיוון שהיא מביאה עימה את האפשרות להבחין בניסים. היא יוצרת חלל ומאפשרת ראייה חדשה ובהירה, היא מאפשרת למחשבות חדשות שנולדות מאהבה לצוץ ולהופיע. כשנחזור לזרועות האהבה היא תמיד תחבק אותנו. היא אוהבת את אופן הביטוי שלנו בעולם הזה, את הרצונות והמחשבות שלנו. עבורה נהיה תמיד ראויים והיא תמלא את מבוקשנו. האהבה עוטפת, מלטפת וממיסה כל כך, עד שמחשבותינו ורצונותינו הופכים להיות שלה.

בכל פעם שאנו מדכאים את התשוקה לפעול (לשחק, ליצור ולברוא), או לחילופין, מנסים לשלוט בתשוקה זו ולהוביל אותה לתוצאות הנראות טובות בעיני רוחנו, אנו למעשה מצהירים שאיננו נותנים אמון מלא באהבה ואז מזדחל לאיטו הפחד .

אבל הפחד נובע מאמונה באשליה. כשנדלק האור, הפחד נמוג. כשאנו פועלים, חיים ויוצרים מתוך הדחף והתשוקה הראשונית והילדותית, ללא שפיטה, פשוט עושים את מה שאנחנו רוצים לעשות, אנו פועלים מתוך הכרה באהבה ומתוך התמסרות וחיבור עמוק אליה. כך שאנו הופכים קורנים, שמחים ומלאי חיוניות. אנו הופכים להתגלמות האהבה.

גילת סגל, בוגרת "בית צבי" ומנחת סדנאות "דרך המשחק" - אומנות ההוויה, תעביר סדנה בפסטיבל סגול, שיתקיים זו השנה ה-15, בחוף דור, בין התאריכים 11-13 באוקטובר.