ותודה להוריי

יום כיפור בפתח והמלה סליחה מופיעה בכותרות. לפני שנה קיבלתי מייל ממישהו שהתנצל בפני ממש לפני שכיביתי את המחשב למשך היממה הזו. גם אם מי שבמודע לא צריך את היום הזה כדי לבקש מחילה, יש יופי בריכוז המאמץ של התכוונות המוענק לנו על ידי הדת ליום אחד. אז אני בודקת את עצמי ובכל שנה מחדש יש בי משהו שחוזר אליהם, כי אלו האנשים. אלו האנשים להם אני חבה את חיי.

גנדי כותב בספרו על אביו, שכאשר זה האחרון היה על ערש דווי, סעדו אותו בני המשפחה. מכיוון שגנדי היה אז צעיר, מיד לאחר הטיפול באביו הוא אץ בתשוקה לאשתו. בלילו האחרון של אביו, שוב מיהר למיטת האוהבים ואביו מת בזרועות דודו של גנדי, אחיו של האב.

הוא כותב: "הכל נגמר אפוא! נותר לי רק לספוק את כפי. הייתי נכלם ואומלל ביותר. חשתי לחדרו של אבי. הרגשתי שלולא סימאה את עיני תאווה חייתית הייתי חוסך מאבי, ברגעיו האחרונים, את העינוי שבפרידה. היה עלי להמשיך לעסותו והוא היה מת בזרועותיי. אך כעת היה זה דודי שזכה בכך. הוא היה כה מסור לאחיו הגדול שזכה בכבוד להעניק לו את שירותיו האחרונים" (מתוך אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת / מ.ק.גנדהי , הוצאת אסיה, עמ' 52).

אינני רוצה לדון בחומרה בה שופט גנדי את עצמו, אלא ביחסו לשירות ההורים כערך נשגב. גם ביהדות זוהי אחת מעשרת הדברות ואף היחידה שמחזיקה בצידה גמול ברור: "למען יאריכון ימיך". גנדי מציין את מצוות כיבוד ההורים ושירותם לאורך כל הדרך. הוא נודר לאמו שגם כאשר יעזוב את הודו לא יאכל בשר ועומד בכך גם כשהוא חי בקרב אנגלים שאינם בני דתו, נוכח בארוחות שפע ואף כשהוא חולה מאוד. נדר כלפי הורים מצביע על כבוד רב. אולי מדובר בהרגל תרבותי הודי מסורתי, אבל ניכר שיש בו גם קשר ישיר לקוד מוסר עצמי.

כשחזרתי ממסעות רוחניים ברחבי העולם והנפש, באתי הביתה עם המון ביקורת וגם קצת כעס. איך ההורים לא סיפרו לי שהחיים זה משהו אחר? למה הם עשו בחירות בינוניות? התנשאתי מעליהם, הרגשתי שאני יודעת משהו שהם לא.

זה לא שלפני זה היה לנו בית קטן בערבה. הבית היה רצוף בעליות ומורדות, כמו כל בית, אבל רגע של התעלות הכיל את כל: הוא התרחש על הר בדרמסלה שבהודו, אחרי ששתקתי שמונה ימים בקורס מדיטציה בודהיסטית. שם הבנתי שכל מי שאני היום – הוא הם.

נקודת הזינוק שהעניקו לי הוריי היא אדירה. היציאה שלי לדרך הרוחנית מחייבת אותי בזכותם. אחר כך עשיתי בירורים, שאלתי קצת על ההורים שלהם. מסתבר שגם הם היו ילדים. ראיתי דברים אחרת. לא תמיד היה לי קל איתם, עד היום לא תמיד אנחנו מסכימים על הכל, אבל דבר אחד ברור לי – הם רצו את הכי טוב עבורי, גם אם חשבו אחרת ממני. כבר התנצלתי. היו הרבה ריבים ומאבקים, שנהגתי בהוריי בחוצפה ובחוסר כבוד. עכשיו ההתנצלות הופכת להודיה עמוקה על כל מה העניקו לי בחיים האלה. התודה שלי עבורם היא התחושה הכי רחבה שחוויתי בחיי.

מאז היחסים שלנו מאוד טובים. הם באים לכל מקום שאליו אני הולכת, מגיעים לסדנאות שלי, מקבלים את הפעילויות המשפחתיות שאני מארגנת ואפילו נהנים מהן. אני מבלה איתם, מספרת ומקשיבה להם.

כמובן שכל התהליך הזה לא מונע ממני לצאת מכליי כשאמא שלי מודיעה מה היה בטלוויזיה למרות שהיא יודעת שאני לא רואה וכשאבא שלי שואל אותי שלוש פעמים ביום אם אני באה לאכול אצלם. אבל היום אני רוצה להיות בחברתם, כדי ללמוד. אני רוצה להגיד להם מי הם בשבילי בכל רגע שלנו יחד. למצוא זמן להחניף להם בפומבי, תוך שהם מובכים. לעשות עבורם שמחות קטנות בין לבין, כי הזמן שאול והמחשבה על כך מביאה אותי בכל פעם מחדש לידי דמעות.

היום אני יודעת שהם יודעים הרבה יותר ממני על הדבר שאני הכי הייתי רוצה לדעת אותו – הם יודעים להישאר. כי אנחנו חיים בדור שכל הזמן קופץ ממקום למקום. עוברים עבודות, בני זוג, תחביבים... ולעשות ילד – זו מציאות שלפחות לחיים האלה, לא משתנה. אתה עושה את זה וזהו. אתה נשאר. הורה. לכל החיים. זאת אהבה.

הסיפור שלנו עם ההורים לא קל, אבל יש אומרים שהוא השיעור המשמעותי ביותר שלנו בחיים האלה. מחקר על אוטוביוגרפיות מצביע על כך, שגם אנשים מבוגרים מאוד הכותבים את סיפור חייהם, מייחסים יותר חשיבות למשפחה שהייתה להם (הוריהם), מאשר לזו שהם יצרו (ילדיהם). הבחישה בסיפור ההורים מורכבת ודורשת שינויי תפישה, בגרות וזמן שמרפא. לעתים ההבנה האמיתית מגיעה רק כשהילדים הופכים להיות הורים, כשהם יכולים להיכנס לנעליים שלהם.

בספרו "אני רוצה שפתאום" (הוצאת שבא) כותב יהודה אטלס:
"כשהוא נותן לי מכה אני נשבע מיד
שעל הילדים שלי אני לא ארים יד.
אבל אולי גם הוא לפני שהיה אבא
חשב אותו דבר כשקיבל מכות מסבא".

ביום כיפור הזה אני מציעה לכם להסתכל בעיני האנשים האלה, גם אם נשארו רק תמונות. לתת לזיכרונות הקשים, לבורות שהיו בדרך, לכעסים ויש כעסים - ללכת לרגע, ולראות את האנשים שבהם. את תום הלב. את היופי הגדול של מי שיצר אתכם. לסלוח להם. אחרי הכל – הם עשו את הכי טוב שהם יכולים.

מיה הוד – עיתונאית, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומודעות, מרצה ומטפלת בדמיון מודרך ובכתיבה. ב 26-27 באוקטובר יתקיים סופשבוע של כתיבה בטבע על הר הכרמל. יציאה למסע של פתיחה, בנשימה עמוקה פנימה, במעגל של חושים, חוויה ויצירה בירוק גבוה ואוורירי. בסוף אוקטובר יתחילו סדנאות בוקר וערב של כתיבה יצירתית ומודעות בכתיבה. לעוף בין חושים, דמיון, גוף, שינוי, חלומות, טבע, סליחה וחופש. כתיבה כדרך לביטוי, יצירתיות, מודעות ואהבה. להעביר מחשבות ורגשות למילים, לשחק עם זיכרונות, לפתוח את הלב.