הלב פועל פיזית כמשאבה השואבת ודוחפת דם, אך מהווה גם "מכשיר" רגשי הפועל להזרמת אנרגיה של אהבה. הוא שואב אנרגיה של אהבה מהחוץ לשם הזנה פנימית של האדם ודוחף אנרגיה של אהבה מבפנים החוצה לאחרים.
בדומה ללב, הגוף הנשי מכיל מנגנון של שאיבה אנרגטית והזרמה החוצה, אלא ששתי פעולות מנוגדות אלו אינן מתקיימות באיבר אחד, אלא בשני איברים נפרדים השייכים למערכת אחת - מערכת המין.
איברי המין הנשיים מצויים בפלג הגוף התחתון - הנרתיק, הרחם החצוצרות והשחלות, ובפלג הגוף העליון מצויים השדיים. בין איברי המין העליונים והתחתונים ישנו קשר והם מגיבים יחד בעת קיום יחסי המין, אך במהותם האנרגטית הם שונים לגמרי.
תובענות מול נתינה
הרחם פועל כמשאבה אנרגטית ואילו השדיים עוסקים בהזרמה החוצה של אנרגיה. הרחם רוצה להתמלא, יש לו רצון אדיר לבלוע את הזרע הגברי פנימה לשם הפריה. כל עוד הוא אינו מופרה, הרחם הוא איבר תובעני בעל כוח שאיבה אדיר. השד, לעומת זאת, הוא איבר של הנקה והענקה. כל רצונו לתת, להזין באהבה ולתמוך בחיים.
הרחם והשדיים מעניקים לאישה שתי תכונות אופי בסיסיות ומנוגדות אחת לשניה - תובענות וצורך להעניק. התובענות היא תכונה של העמדת האני במרכז - אני צריכה! אני רוצה! אני דורשת! אני מבקשת! אני החשובה! אני המיוחדת! אני כולי בשבילי ובעדי. לעומת זאת, הרצון להעניק ולהזין היא תכונה של נדיבות וחסד, שבה כל תשומת הלב מוקדשת להקשבה לצרכיו של האחר. ה"אני" קיים כדי להיטיב עם האחר שנמצא במרכז.
מציאת האיזון בין שתי תכונות אלו היא מלאכה המקשה על חייה של האישה. שתי תכונות נפשיות מולדות אלו, הקשורות לגוף הנשי, מנוגדות זו לזו באופן כה קיצוני, עד שאינן מניחות לאישה אף לא לרגע. אם היא נוטה לעבר תכונה אחת, השנייה זועקת בה ואם היא נוטה לעבר התכונה השניה, הראשונה גורמת לה לחוסר מנוחה ולאי סיפוק.
כוח התאווה של הרחם
האישה מתקשה להזדהות עם רחמה התובעני ולתת לו חופש ביטוי. היא מעדיפה להתעלם מתובענותו, בעיקר משום שחונכה שתובענות היא תכונה רעה כשלעצמה ובמיוחד תובענות מינית נשית. לעומת זאת, תכונות של נתינה והענקת חסד נחשבות בעיני החברה לתכונות ראויות, שהאישה מטפחת בגאווה.
הסיבה לכך היא שהחברה מושפעת מהידיעה הרוחנית שהנשמה, החלק האלוהי שבנו, מורכבת מנתינה בלבד. בני האדם מבלבלים בין נתינה הנובעת מהנשמה לבין נתינה שמקורה בנפש ההישרדותית. הנשמה נותנת כי זו מהותה וזו דרך פעולתה היחידה. לעומתה, הנפש במהותה רוצה לקבל ולכן כשהיא נותנת היא רוצה לזכות בנקודות שיעניקו לה יתרונות קיומיים. זוהי נתינה לשם חיזוק האני.
העולם נע מכוח התאווה של הרחם. האישה, מבלי שהיא עושה דבר, גורמת לגברים מסביבה להימשך לרחמה כדי להפרותה. והם, מבלי שהם שולטים ברצונם, יעשו כל דבר, כדי להיבחר על ידה ולהיכנס בשעריה. אבל במקביל למשיכה, ישנו גם הצורך להכניע אותה, משום שמשיכתם אליה אינה נשלטת על ידם.
הרחם הקולקטיבי הנשי, כמו החור השחור המניע סביבו את כל הגלקסיה, מניע לפעולה את כל העולם האנושי, באמצעות אמירתו: "אני רוצה". הוא זה שגורם לחיים להמשיך, למעשים
להיעשות, ליצירות להיווצר ולאהבות ולשנאות להתקיים.
נשים מסורסות
מי שמייצגת את תובענותה של הרחם הנשית היא אשת הדייג המפורסמת מהאגדות. זו שרוצה ומפעילה באמצעות רצונה חסר הגבולות את בעלה, שרץ עבורה הלוך ושוב ומבקש מהדג שיגשים את חלומותיה תאווי הבצע.
אותה כלבתא, לא בכדי נוצרה. הרי לו הייתה החברה מאפשרת לרחם לספק את צרכיו ממקום של כבוד, ללא הסתרה, בושה והכחשה, הייתה האישה נרגעת ודרישותיה היו מתמתנות. הקפריזיות הנשית והגחמות חסרות הבסיס נוצרו אצל האישה, מכיוון שהיא מונעת מעצמה את הצורך העיקרי, הפשוט והטבעי שלה. הרחם התמים הופכת לנחש בולעני הגורם לאישה להתרוצץ בחוסר סיפוק אדיר ולבקש לעצמה עוד ועוד דברים שאינה רוצה בהם כלל.
החינוך להסתיר את הצרכים המיניים גרם לנשים רבות לא להיות מודעות לרצונות שלהן. במקום אישה תובענית, הן הפכו להיות אישה מסורסת ונטולת אני. על פי רוב, מצב זה יגרור אחריו התעללות עצמית ואכילת יתר, מכיוון שפעולת השאיבה אינה נפסקת ומוחבאת מתחת לפני השטח.
האישה המודרנית לוקה לא רק ברצון שלה לקבל, אלא גם בנתינתה הפשוטה. השדיים רוצים לתת מזון רווי באהבה, אך מכיוון שהאישה המודרנית מאכילה בדרך כלל את בני ביתה במזון שהוכן על ידי ידיים מכאניות, הרי שהיא אינה מממשת את רצונן של השדיים. התסכול מכך מביא למצב שהאישה הופכת להיות קורבן לנתינה שלה. היא נותנת מבוקר ועד לילה, אך אינה חווה כל סיפוק, מכיוון שנתינה זו אינה עונה על הצורך הפנימי האמיתי שלה.
לו קיבלה נפשנו ההישרדותית את ביטויה הפשוט ביותר ומימשה את צרכיה כפי שהם, לא הייתה מטרידה אותנו כל כך. לו הקשבנו לגופנו היינו מגלות שכל רצונו להזדווג באהבה ולהכין אוכל באהבה. וכך מתוך סיפוקו העמוק הוא היה מתפנה לשרת את הנשמה ויעודה. כל עוד אנו מתרוצצות בעולם ומחפשות מה אנו רוצות לקבל ולתת, אנו מפספסות את הנתינה העוצמתית והחד פעמית של הנשמה. נתינה שיכולה לבוא לידי ביטוי רק כשהנפש נרגעת וזו נרגעת רק כשאנו מסכימות להיות נשים.
אירי ישראלי רושין היא מייסדת האקדמיה לנשיות עכשווית, אמנית ומורה רוחנית. ספריה ומאמריה נלמדים בבתי הספר לרפואת הגוף והנפש.
