לחבק אנשים במקום עצים

הדרך היחידה להבטיח שאלה מבינינו שנמצאים בחוד החנית של ההתפתחות הרוחנית ואלו הלוקחים ברצינות את הצורך הדחוף ליצור נתיבים חדשים לעתיד יוכלו להצליח – תהיה אם נעשה זאת יחד.

עלינו למצוא דרך לפגוש זה את זה במקום שבו לא היינו עד כה, במצב תודעה וברמת התפתחות גבוהים שאינם מעוכבים על ידי ההשפעה המפצלת של האגו הנרקיסיסטי או של תחושת האני האישית. כי על אף כל הדיבורים בימינו על הארה רוחנית, הרעיון של הליכה מעבר לאגו – שהוא, בסופו של דבר, עצם העניין כשעוסקים בהארה – הוא משהו שרק מעטים לוקחים ברצינות. שלא לדבר על האפשרות המרגשת של הארה משותפת, או של יצירה של תודעה בין אישית גבוהה יותר מעבר לגבולות האגו, שהיא כל כך רחוקה מהחוויה היומיומית שלנו עד שכמעט אי אפשר להעלותה על הדעת.

אך אם אנו שואפים להגיע להישגים בעלי משמעות עמוקה בחיים האלה, ליצור משהו חשוב באמת, עלינו להיות מסוגלים לעבוד עם אחרים כיחידה אחת וכהוויה אחת ובו בזמן לאפשר לכוחות הפנימיים ולכשרונות הייחודיים של כל אחד מהמעורבים לפרוח במלוא עוצמתם. כדי שזה יתרחש, על כל הצדדים המחויבים לכך להתעלות במידה משמעותית מעבר למכשול הגדול ביותר שלנו – המחלה הפסיכולוגית הפוסט-מודרנית של נרקיסיזם קיצוני ודאגה בלתי-פוסקת לעצמנו.

מזה זמן רב אני מנסה להסביר למספר גדול ככל האפשר של אנשים מה נדרש מקבוצה של יחידים המחויבים עמוקות לחבור יחדיו למען המטרה ההתפתחותית הגבוהה ביותר שיש, שהיא יצירת העתיד. גיליתי, שאחת הדרכים הפשוטות ביותר להמחיש זאת היא שימוש במטאפורה של מצב מלחמה, שבו אנשים מתלכדים בדרך דרמתית וחריגה כדי להגן על עצמם מהשמדה.

נראה שעד לשלב הנוכחי בהתפתחות ההיסטורית שלנו, היכולת שלנו להיפגש מעבר למניע שהוא אישי בלבד מונעת ברוב המקרים יותר על ידי הצורך לשרוד מאשר על ידי הלהט האישי והקולקטיבי להתפתח. באופן אירוני, מוסריות אנושית גבוהה של תעוזה שאין בה אנוכיות, שמתגלה לעתים קרובות בעת מלחמה, היא המקבילה הקרובה ביותר שמצאתי לאיכויות הרוחניות שעולות בלהט המתעורר להתפתח יחד עם אחרים למען מטרה גבוהה יותר. למה? כי בלהט הקרב, עוצמת פחד המוות והדחף לשרוד מאלצים אותנו להתעלות מעל הנטיות הנרקיסיסטיות שלנו ולו באופן זמני.

תארו לעצמכם יחידה של כוחות מיוחדים היוצאת למשימה. זו קבוצה של אנשים מאוחדת לחלוטין במסירותם זה לזה ולמטרתם. בזכות היותם כל כך מחויבים ומאומנים, כל אחד ממוקד יותר על המשימה מאשר על הדאגה הקטנונית לעצמו. וזה מה שמאפשר להם לפעול ולהגיב כגוף אחד, בדיוק ובמהירות החפים מהתעסקות עצמית ובו בזמן הם מבצעים את התפקידים האינדיבידואליים שלהם ביעילות מרבית.

ברגעי המשבר הקשים ביותר שלנו, הוכחנו לעצמנו שוב ושוב שאנו יכולים להתעלות ולהגיב. ברגענו היפים ביותר, אפילו הראינו שאנו מוכנים לעשות מאמץ ולחבור מעבר לפחד, להיצמדות ולדאגה עצמית, לא רק כדי להגן על עצמנו מאויבינו אלא גם בשם ערכים גבוהים יותר כצדק, חירות ושוויון זכויות.

אך האם אנו מוכנים עכשיו לצעד הבא? האם אנו, אנשי העידן הפוסט-מודרני, מוכנים לבצע מאמץ הרואי, כאן ועכשיו, ולהתעלות יחדיו, בחוד החנית, מעל המכשול הגדול ביותר שמעכב את יצירת העתיד – הנרקיסיזם התרבותי שלנו והדאגה העצמית? האם אנו מוכנים לחבור יחדיו מעבר לאגו וליצור נתיבים חדשים לתוך העתיד, למען האבולוציה של התודעה עצמה? אם התשובה היא 'כן', הפוטנציאלים המופלאים החדשים שיתחילו להופיע באנשים בודדים ובאמצעות שיתוף דינמי יהיו מעבר ליכולת הדמיון שלנו.