הארה אקטיבית

מהי הארה? פירושה שאור גדול יותר קורן מהאדם - אור התודעה עצמה. כאשר אנו פוגשים באדם או אישה נאורים אנו מתנסים בהתרחבות התודעה, בתחושת אני שמתעלה אינסופית מעבר למימדים המוגבלים של האישיות. אדם כזה מהווה צוהר לנצח, השער היחידי שבעדו יכולה תודעה גבוהה להיכנס אל העולם.

במודל המסורתי, ניתן להגיע להארה באמצעות חוויה של קרקע ההוויה, שהיא הריק שממנו באנו כולנו. כשאנחנו נכנסים למצב מדיטטיבי עמוק - מעבר לשכל, מעבר לגוף, מעבר לעולם ומעבר לזמן - אנו מתנסים בתודעה טהורה, בהוויה חודרת כל וחסרת צורה. בריק הצרוף הזה לא קיים דבר ובכל זאת הוא הקרקע שממנה בקע היקום כולו והכול, כולל אתה ואני, וממשיך לבקוע ממנה ברגע זה.

החוויה הזו משחררת ביותר, שכן בשום-מקום הזה, אנו מגלים את החלק העמוק ביותר של האני שלנו, האני המוחלט, שלעולם לא נכנס לזרם הזמן. בתודעה הטהורה נמס לגמרי עולו של הקיום – אין בה עימותים שיש לפתור, אין בה בעיות שיש להתגבר עליהן ואין בה מטרות שיש להשיג. זו חוויה של הקלה אולטימטיבית. כך שבמובן המסורתי, הקדם-מודרני, הארה פירושה גילויו של חופש לא-מותנה על ידי התעוררות לקרקע הריקה של ההוויה הבלתי מוגבלת, האני הנצחי, ועל ידי שהות בו דרך קבע.

בסופו של דבר, אין זה שונה כל-כך מהמודל הדתי המערבי, שבו מוצאים גאולה נצחית במחוזות השמימיים ומלאי האושר שמעבר לעולם הזה. הן בחוכמה המזרחית המסורתית והן בדתות המערביות, המטרה האולטימטיבית היא מצב סופי – מצב תודעה טרנסנדנטלי או משכן שמימי – המבטיח שחרור מהעולם הזה.

חשוב שנבין, כי בתקופה שבה פרחו הדתות האלה, ההבנה הרווחת לגבי ההקשר שבו התנהלו החיים הייתה שונה מאוד מזו של היום. למשל במזרח, שם נולד הרעיון של הארה, האמינו שההיסטוריה נעה במחזורים שחוזרים על עצמם ללא הרף, כמו סחרחרת שנעה שוב ושוב במעגל וחוזרת לעד על אותו תהליך. לאדם "שהתעורר" בהקשר כזה היה מסלול ברור של שחרור וגאולה: לרדת מה"גלגל" של קיום מגולם בגוף כדי שהוא יוכל לשהות לנצח נצחים באושר העליון, בחירות ובשלווה הנצחיים של התחום חסר הצורה, מעבר לזמן ולמרחב.

אך מאז התפתחנו. באלפי השנים האחרונות, למדנו המון על עצמנו ועל ההקשר שבתוכו הופענו. אחד הדברים החשובים ביותר שגילינו הוא, שתנועת הזמן אינה מחזורית, אלא תהליך התפתחותי ליניארי. לפני 14 מיליארד שנה פרצה אנרגיה עצומה מתוך הריק והתפתחה, עם הזמן, מאור לחומר וממנו לחיים. עם הופעת החיים נכנסה התודעה לזרם הזמן.

חיים ותודעה הם אחד: ככל שסוג החיים מורכב יותר, כך גדולה יותר יכולת התודעה. המופלא הוא, שיש לנו את היכולת המיוחדת במינה לדעת שאנו יודעים וזאת בגלל המבנה המפותח כל כך של המוח שלנו. במודעות האנושית הגיעה התודעה ליכולת לדעת את עצמה ואת כל אשר קיים בתוכה ובכלל זה את כל התהליך האבולוציוני, שבמהלכו נוצרה היכולת הזו.

אין ספק שהיכולת הזו של המודעות שלנו להיות מודעת לעצמה, היא הביטוי הנעלה והעמוק ביותר של המפץ הגדול. מרגע שאנו מתחילים להעריך זאת באמת, הבנתנו לגבי מטרת החיים הרוחניים חייבת לעבור שינוי כיוון עמוק ביותר. תפישת ההארה חייבת להתעדכן, כדי שהיא תהיה בקו אחד עם הפרספקטיבה הקוסמית העולה והמתגבשת.

לאור ההשקעה העצומה שנדרשה כדי שהחיים יגיעו לנקודת הזמן הנוכחית, אין זה הגיוני להסיק שההישג הרוחני הגבוה ביותר הוא בריחה, או התעלות מעבר לבריאה, או שחרור מקיום מגו?לם בגוף. אפילו ההגדרות המאוחרות והכוללניות יותר של ההארה, כמצב שבו אתה מתאחד עם העולם וגם עם המימד חסר הצורה ששוכן מעבר לו, אינן הגיוניות. היקום מתפתח בזמן, כך שאם עלינו להתאחד עימו עלינו להתאחד עם תהליך האבולוציה עצמו ברמת התודעה שלנו.

וכך אנו, בני האדם, מוצאים את עצמנו יותר מאי פעם בעבר בעמדת הפיקוד ויש לכך השלכות דרמתיות. למעשה, הגדרה חדשה של ההארה חייבת לבטא את הופעתה של התובנה שמעתה ואילך, ההשתתפות המודעת שלנו בתהליך האבולוציה הכרחית להמשכו של התהליך היצירתי של התפתחות הקוסמוס.

כשאתה מתחיל להפנים זאת, אתה חש שהעוצמה, האנרגיה והאינטליגנציה שמניעים את כל התהליך הזה מתחילים להתעורר בנשמתך. הדחף היצירתי הזה אינו שונה מהאני שלך - האני האותנטי, מעבר לאגו, שהוא כבר חופשי.

כשאנו מתעלים מעבר לאגו, שהוא המכשול הנצחי להארה, תודעתנו מתעמקת ומתפשטת באופן אוטומטי. מתחיל להיות איכפת לנו פחות ופחות מהאני האישי שלנו ויותר ויותר מההקשר העצום שבו התהליך מתרחש. למה? כי כשמישהו מאיתנו מתעורר לדחף הזה, שהתחיל את ההתפתחות המופלאה הזו, מתחוור לנו שזהו התהליך שלנו ושהאחריות להמשכו מוטלת על כתפינו.

הכוח, האנרגיה והאינטליגנציה שיצרו את היקום הזה תלויים עכשיו בכך שאנו, כצורת החיים המפותחת ביותר, נהפוך את הציווי האבולוציוני לסיבה שלשמה אנו חיים. ואז אנחנו הופכים להיות אלוהים בדמות אדם, פשוטו כמשמעו. היותנו מגולמים כבני אנוש – כלומר, היותך אתה, היותך כאן, ברגע זה – הופך להיות, באופן פלאי, לאירוע קדוש. וכאן אנו מוצאים הגדרה חדשה של רוחניות, שאני מכנה אותה הארה אבולוציונית: היא מתייחסת לכל ההיבטים של מצבה העכשווי של האנושות ושל הפוטנציאל שלה, אך מוטלת עלינו החובה להיענות לדרישותיה המיוחדות.

הארה אבולוציונית היא המאמץ הרוחני התובעני ביותר שקיים, שכן אין בה כל הבטחה למפלט. רבים מידי מאיתנו מקווים עדיין בסתר, כי יום יבוא והם ישתחררו מהתהליך הזה ויוכלו לנוח לעד. רק כשנהיה מוכנים סופסוף להתמודד עם ההקשר העצום שבו אנו חיים ועם ההשלכות הטרנספורמטיביות העמוקות הטמונות בו עבור כל אחד מאיתנו, נתחיל לפתח בגרות רוחנית אמיתית.

לזאת העולם זקוק נואשות: לאנשים בוגרים ונאורים המוכנים ונכונים, בכל ליבם, לקחת אחריות על התהליך כולו, מעתה ועד עולם. להשתתף ביצירתו של יקום מודע, יחד עם – ובתור – הכוח שיצר אותו. הדחף הזה, שהוא האני האותנטי שלך, לא יוכל לנוח עד אשר אור התודעה יחדור לכל החומר שביקום.