כשאנו מדברים על העמדת פנים, הכוונה היא למצב זמני, שבו האדם וכוונותיו הכנות מסתתרים מאחורי מסכה. העמדת פנים נתפשת בעיננו כ"תרגיל" מודע של בחירה רגעית, שמשרתת מטרה מסוימת.
אבל מסתבר, שהעמדת פנים עמוקה הרבה יותר. היא מובנית בשרירי הפנים שלנו באופן לא מודע ולמעשה אין באפשרותנו להיפטר ממנה, אלא באמצעים תרפויטיים, שכוללים שינוי בסיסי בתפישת החיים שלנו, שחרור מפחדים עמוקים וויתור על דרכי ההגנה הראשוניות.
זהו כלי ההישרדות הבסיסי ביותר שלנו, שאנו דואגים לפתח מהרגע שבו אנחנו מבינים, כי מוטל עלינו לשרוד בעולם החברתי. מאחר ופנינו מודעות לכך - הן מדברות עוד בטרם אמרנו מלה. הן אלו שמספרות לאחרים מי אנחנו ומתוך כך האחר מפתח יחס מסוים כלפינו. אנחנו בוחרים להעמיד פנים במצב קבוע, על מנת שישרתו אותנו נאמנה ולא יאפשרו לכל הלך רוח פנימי לצוץ ללא שליטה - ובייחוד לא את מה שאיננו רוצים שיידעו עלינו.
היפנים לומדים לחייך
העם היפני מאמין באיפוק רגשי כדרך חיים המכבדת את בעליה. הם מאמינים בשמירה קפדנית על טוהר שמם ואינם רוצים שמישהו יידע דבר על הכישלונות, הבעיות והמחלות שלהם. הם קנאים לפרטיותם ואסור לאיש לדעת מה מתרחש מאחורי כותלי ביתם.
משום כך הם דואגים לשמור על ארשת פנים קפואה.
בשנים האחרונות, למדו היפנים שבכדי לתקשר עם אדם מערבי עליהם ללמוד את אות התקשורת הראשון - החיוך. היפני למד שחיוך מסגיר רגש ולכן הוא מחק אותו מפניו. כיום, כשאיש עסקים יפני ירצה לחייך לעמיתיו מהעולם המערבי, הוא ימצא ששריריו אינם יודעים כיצד לעשות זאת. פניו הקפואים, חסרי המבע, יצטרכו ללמוד מחדש איך להעלות את קצות השפתיים לכדי חיוך. מסתבר, שביפן החלו להיפתח קורסים המלמדים כיצד לחייך.
כל אחד מאיתנו לומד בחייו, שיש דברים שכדאי להסתיר, או לפחות לדחות לזמן ולמקום מתאימים יותר. דבר זה דורש שליטה: הרי יש צורך במניפולציה חזקה לשרירי הפנים, על מנת שיחזיקו בפנים את הבעת העצב ויחצינו הבעת השמחה. לא רק בהבעה יש לשלוט, אלא גם לקול יש להתייחס, שהרי הוא מסגיר מיד את מצב הרוח. לכן, ישנה השקעה רבה גם בגרון ובפה והקול לומד להתאים את עצמו למסכה שבחרנו לעטות על פנינו.
אילו הבעות במיוחד נדרש להסתיר? את הרוך, העדינות, התמימות והפגיעות שלנו ואת אי הידיעה, החולשה, ההתרגשות הגדולה, הפחד מהאחר וחוסר הביטחון. במלים אחרות נסתיר קשת של הבעות שמסגירות את העובדה שאנו חיים, מרגישים וחוששים. ברור לנו שאם נפגין כלפי העולם את ההבעות האלו, נהפוך לטרף חברתי, מזון מהיר לאויב הרעב.
הקול הוא חלק מהמסכה שלנו
לכל אחת מההבעות הבלתי מקובלות האלו מתלווה קול המתאר את החוויה הפנימית ומעביר אותה בבהירות - וגם מכך עלינו להיזהר מאוד - כי אוזן האויב כרויה לכל חולשה שלנו. לכן המתוחכמים שבינינו עושים הכל כדי לייצב את קולם שלא יסגיר לעולם כמה עלובים ורוטטים הם בפנים.
רובנו בוחרים לייצב את הקול במקום הכי ניטרלי - כלומר שיהיה שטוח ולא מחייב, שיבטא משהו הכי בינוני ואפור. אחדים נוטים ללכת אל הקצוות ולשחק קול ילדותי וענוג, או קול סמכותי ובוגר, אך בכל מקרה הקול שלנו מבוסס על חישוב מדוייק אף כי לא מודע, של המורכבות המסובכת של תנאי ההישרדות שלנו. הקול שלנו, אינו קול נשמתנו, הוא קול אישיותנו ההישרדותית, והוא תואם את המסכה שלבשנו על פנינו, או נוגד אותה - הכל כדי לבלבל את האויב.
הבעיה של העמדת הפנים והקול היא, שאיננו יודעים איך להפשיר את הקיבעון הזה. הסיבה לכך היא שכאשר קבענו את ההבעה המתאימה לנו, חסמנו את דרך הגישה לשחרורה וזאת כאמצעי הגנה. אם היה קל לנו להוריד את המסכה, הרי שהיינו עלולים להוריד אותה בטעות.
לכן, כך אנחנו מוגנים והמסכה מתחילה לחיות חיים משל עצמה ומגדירה לנו את הבעתנו ואת קולנו בתחומים הנחשבים אצלה כמותרים. ככל שגדלנו בסביבה קשה יותר ולא מקבלת רגשית, כך המסכה שלנו תביע פחות.
ממה אנחנו כל כך מפחדים?
הפחד הגדול ביותר שלנו זה שהחברה תמצא אותנו ראויים לנידוי, לגלות, לנישול מזכויות, לבידוד ולענישה. לכן, החשוב ביותר זה להסתיר את כל אותן תכונות, מחשבות ורגשות, שאנו חושבים שהן ראויות לענישה. החברה מתעבת את הרוצחים, האנסים, הגנבים וכדומה. העמדת הפנים באה כדי להציל אותנו מפני ענישה חברתית והיא מחביאה את כל ה"פושעים" שבתוכנו.
אסור לנו להפגין זעם, שהוא התחלה של שנאה, שבסופה עלולה להוליד רצח. אסור לנו להראות קנאה, שהיא ראשיתה של חמדנות, שעלולה להוביל לגניבה. מי שבביתו מיניות נחשבה לפשע - ימצא את פניו קפואים בתחום הזה. מי שבביתו שמחה נחשבה לפשע - ימצא את פניו מתים בתחום הזה. מי שבביתו הכאב נחשב לפשע, ימצא שפניו אינם מביעים כאב.
המסכה היא מתוחכמת ויכולה להביע המון רגשות, אך לא את אלו שבאמת קיימים עמוק בתוכנו. ישנן, למשל, מסכות שמחייכות יותר ככל שבפנים הכאב גדול יותר. זוהי סודה של העמדת הפנים, שהיא יכולה להיות מאוד גמישה, אבל היא נפרדת מהאמת הפנימית. כאן, אנו נופלים לשקר העצמי. לנו נדמה שאנו מביעים הכל, שאנו שקופים, נדמה לנו שפנינו חיות, מביעות, זזות ומבטאות, כשלמעשה הן מודדות, בוחרות, מסננות ומחליטות בכל רגע ורגע איזו תחושה להעביר ואיזה לקבור פנימה.
להיפטר מהעמדת הפנים זוהי המשימה הקשה ביותר. יש ליצור תואם בין החוויה הפנימית, הקול וההבעה. מבחינתנו, זהו עניין של אומץ לב, שפירושו לעבור על האיסורים הפנימיים הקשים ביותר, להפר את החוזים של ההגנה העצמית שעשינו עם עצמנו ולתת למשהו לא מוכר להתחיל לחיות.
אירי ישראלי-רושין היא מורה רוחנית וחוקרת, מייסדת "האקדמיה לנשיות עכשווית" ומחברת הספרים: נשיות, שמאל, ימין ומה שביניהם, נחש קדמון ועוד.
