משנים צורה

הקולנוע והטלוויזיה מייצרים ומייצאים רבים מן הדימויים הקשורים בוו?דו? ובדתות אפרו-אמריקניות אחרות. אחד הדימויים החזקים ביותר קשור לסצנה הבאה: המצלמה מראה אנשים, שיכורים לכאורה ממקצבי תופים, אחוזי טירוף מריקודים משולחי רסן, מאבדים את השליטה על תודעתם ועל גופם, פניהם מעוותות ועיניהם בוהות בחלל הריק, עוויתות שרירים מטלטלות את גופם והם רוקדים באקסטזה ומתפלשים בעפר. החוקרים מתארים תופעה זו כ"טראנס".

לעתים הם מדברים על "אחוזי דיבוק". המאמינים יאמרו שהרוח "ירדה" פנימה לתוך הראש. הדימוי של "סוס" ו"פרש" נפוץ ביותר: הרוח "עולה", כך נהוג לומר, על ה"סוס" שלה (אחוז הדיבוק), אוחזת בו ומשתלטת עליו. אם האדם ש"רוכבים" עליו לא הוכשר לכך בהכנה טקסית נאותה ("חניכה"), עלול הטראנס לאבד כל רסן: מאמינים מנוסים צריכים ליטול שליטה על המצב ולשלח את הרוח. נהוג להבין התרחשות זו כתביעה של הרוח לחנוך אותו אדם ולהכשירו לטראנס. החניכה היא תהליך יקר ואינטנסיבי של הכשרה דתית והיא משתלבת במארג החברתי-רוחני של הקבוצה כולה.

"סוס" בעל ניסיון – אם לאמץ את הדימוי של הוו?דו? ושאר הדתות האפריקניות – אינו נכנס לטראנס לפתע פתאום והפרש אינו "עולה" עליו סתם כך. הרוח מבשרת על בואה צעד אחר צעד ואת הקרקע ל"רכיבה" מכשירים באמצעות טקס קבוצתי-קהילתי הכולל ריקוד, שירה ומקצבי תופים. במהלך הריקודים המקדימים יוצא "אחוז הדיבוק" אט אט מהשורה, סובב סביב צירו, מסתחרר, מתנודד ורועד. פניו משנות את הבעתן והוא נתקף עוויתות. נשים וגברים מסייעים בידו ומסירים ממנו את כל החפצים העלולים להינזק או להגביל את תנועתו במהלך הטראנס ומקפידים שלא ייגרם לו נזק מתנועותיו הלא-רצוניות.

תהליך ההכנה לטראנס אינו מתנהל תמיד באותו אופן. הוא משתנה בהתאם לאופיו של הלו?א?ה, ה"פרש". בניגוד לאלת האהבה העדינה א?ז?יל?י פ?ר?ד?ה, למשל, או?גו?, הלוחם, אינו חס על ה"סוס" שלו. אולם גם לבגרות הרוחנית של "אחוז הדיבוק" יש השפעה על המצב וככל שהוא מנוסה יותר, כך הוא עובר את השלבים השונים של הטראנס במהירות רבה יותר.

ברגע שהלו?א?ה מתגלה שוככת המהומה. נהוג להבין את המהומה הזו כמאבק בין הרוח ובין ג?וו? ב?ו?נ?א?נ?ז' (gwo bònanj) של "אחוז הדיבוק". ג?וו? ב?ו?נ?א?נ?ז', כמו הרבה מושגים המשמשים בעולם הוו?דו?, היא מילה בקריאולית, ש?פה שהיא יצור-כלאיים, שילוב של צרפתית ושל אחת השפות האפריקניות של העבדים שהובאו להאיטי (הקריאולית, אגב, עודנה מדוברת בהאיטי). משמעותה של מילה זו, בקירוב, היא "מלאך גדול וטוב", והיא מקבילה פחות או יותר למה שאנחנו מכנים האישיות או המו?דעו?ת (העצמית) של האדם. הג?וו? ב?ו?נ?א?נ?ז' "שוכן" בתוך הראש. הוא ממשיך להתקיים לאחר המוות הפיזי ואף יכול להפוך ללו?א?ה. בדרך כלל יש לו "ריבונות" על הראש, אך במהלך הטראנס הוא מגורש על ידי הלו?א?ה ונאלץ לנדוד לזמן מה מחוץ לגוף.

במהלך הטראנס מאבד אפוא "אחוז הדיבוק" את אישיותו, הוא כבר אינו הוא עצמו, אלא לו?א?ה. בתום הטראנס אין הוא זוכר דבר ממה שהתרחש. יתרה מזאת, אין הוא אחראי למעשיו במהלך הטראנס. התמורה בזהות מתרחשת בהדרגה והשינויים הפיזיים המתרחשים בתחילת הטראנס נותנים ביטוי לתמורה זו.

כאשר הלו?א?ה משתלט על האדם בצורה מוחלטת, מביאים לפניו את סמלו: סיף או חרב לאו?גו?, כובע קש ומקטרת לא?ז?אק?ה וכו'. רבים מן הלו?א?ה מקבלים לבוש מיוחד. א?ז?יל?י פ?ר?ד?ה, למשל, מובלת לחדר נפרד, שם היא עוטה על עצמה את שמלתה הבהירה, מתאפרת ועונדת תכשיטים. סוג התפאורה והציוד המשמשים בפולחן תלוי בטעם, בדמיון ואף באמצעים הפיננסיים העומדים לרשות הקבוצה. אין זהות בין מקדש אחד למשנהו. יחד עם זאת, הסמלים הבסיסיים של הלו?א?ה אינם משתנים.

כבר צוין קודם לכן כי הטראנס מתרחש בדרך כלל במסגרת טקס קבוצתי-קהילתי, שבמהלכו נהוג לתופף, לשיר ולרקוד. ואכן, לכל לו?א?ה מקצבים, שירים וריקודים משלו, המשמשים על מנת לקרוא לו, כביכול, ומלווים את כניסתו. על פי רוב מקבלים המאמינים את האלים או הרוחות בהתלהבות: מנשקים את הקרקע תחת רגליהם, מגישים להם את המזון והמשקה החביבים עליהם (לפי המתואר במיתולוגיה), פונים לעזרתם ומבקשים את עצתם.

הלו?א?ה אוכלים ושותים, אך גם חולקים את המנות המוגשות להם עם הנוכחים. הם מש?יאים עצות ביד רחבה, מאיימים ומזהירים, לוחצים את ידו של אלמוני או פלוני או מחבקים את הנוכחים. כל אל ורוח מתנהג בהתאם לאופיו: א?ז?יל?י פ?ר?ד?ה מתגנדרת ומפתה, או?גו? מתרברב, א?ז?אק?ה פועל בחשדנות וג?ד?ה מלגלג ומנבל פיו. אם נוכח במהלך הטקס יותר מלו?א?ה אחד, הם עשויים לפתח דין ודברים זה עם זה. ג?ד?ה בעל הביטחון העצמי, למשל, לועג לא?ז?אק?ה הגמלוני, והדברים אף עשויים להגיע לידי סצנה קולנית. הצופים, משועשעים בדרך כלל, לוקחים חלק בהמולה.

כפי שמשתקף מן הדוגמאות, לטראנס יש פ??ן תיאטרלי. הקבוצה יכולה לשלוט ולעצב פן זה על פי הדרך שבה ניכסה לעצמה את המסורות המיתיות. הטראנס תואר לעיתים קרובות, בעיקר בספרות המחקר הוותיקה, כאקסטזה קולקטיבית, ביטוי למשבר שגרמה עקירת העבדים מתרבותם. אולם "אחוזי הדיבוק" אינם מבטאים את חרדותיהם ומשאלותיהם, אלא מתאימים את התנהגותם לתמונה המיתית של הלו?א?ה שאותו הם מגלמים. בשעה שהמאמינים מתייחסים לטראנס כאל דבר שבשיגרה, המשקיפים מן הצד רואים בו היבט ראוותני וחריג ביותר. הוא כובש את ליבם ובה בעת מעורר בהם מבוכה ואף פחד. פעמים רבות הוא גורם להיבטים היומיומיים של הוו?דו? להראות זניחים ומשניים. אין זה מפתיע שהטראנס מעורר תערובת משונה של רגשות, אולם מדובר בתופעה יוצאת דופן שעדיין לא הובהרה די הצורך על ידי המדע.

הספר 'וו?דו?' מאת אסטריד רויטר, רואה אור בימים אלה, בסדרת דתות העולם המשותפת להוצאת מפה ולהוצאה לאור של אוניברסיטת ת"א, בעריכת פרופ' אביעד קליינברג ומעניק מבוא קצר לתולדות הוודו ודתות אפריקאיות נוספות. אסטריד רויטר, מומחית בתחומי מדע הדתות והאתנולוגיה, עוסקת שנים רבות בחקר ההיסטוריה של הדתות האפרו-אמריקניות.