בלילות הקיץ

חודש תמוז בלוח העברי הוא הרביעי בחודשי השנה. בחודש זה אין חגים עבריים למעט צום שבעה עשר בתמוז, שפותח את תקופת שלושת השבועות או בשמם האחר ימי בין המצרים - תקופה של אבלות על חורבן בית המקדש, שנמשכת עד תשעה באב וחלה באמצע החודש הזה. "תמוז" מקורו באשורית בשם "דומוזי" – שמו של אל הצמיחה, הפריחה והפריון. לפי המיתוס הקדום והבבלי של העמים, האל דומוזי נולד באביב ומת בחודש תמוז. לפי אמונת הבבלים הוא מת בכל ראשיתו של קיץ וקם לתחיה עם הגשמים הראשונים.

השם תמוז נזכר בתנ"ך: "ויבא אותי אל מכונה חודש תמוז ירח זמיר" , כמייצג את זמירות הגפנים. בנוסף בתלמוד נאמר ש"החמה יוצאת מנרתיקה על מנת לבשל את הפרות הטבע". חודש תמוז מייצג את עיצומו של הקיץ. ימים ארוכים של חום ללא הפסקה ויובש הטל שנעדר בלילות.

את חודש תמוז בגלגל המזלות מייצג סרטן, על שם מערכת הכוכבים דמויי סרטן המופיעה בשמים. הוא חודש שמתרבים בו סרטני המים בשל החום הרב. בלוח החקלאי שנמצא בחפירות גזר נקרא החודש "ירח זמור". בספר הזוהר נכתב, כי ימי תמוז וכן אב שלאחריו, הם ימי סכנה ו"אשרי האיש הזוכה להינצל ממנה". תמוז הוא גם השם הערבי והטורקי לחודש יולי בלוח השנה הגרגוריאני.

זהו החודש העשירי למניין בריאת העולם לפי לוח השנה העברי הקדום שהונהג בעם ישראל החל בסוף ימי בית שני, והחודש הרביעי למניין יציאת מצריים, כפי שנקרא בתנ"ך וכפי שמופיע בלוח העברי החקלאי הקדום.

כדי להבין את חודש תמוז והכוח הפנימי שלו, האדם צריך לזכור שהלוח העברי בנוי מארבע תקופות וארבע עונות, כשכל עונה מתאפיינת בכוח האנרגטי הייחודי לה.
תקופת האביב מייצגת שלושה חודשים הקשורים לכוח ואנרגיה. התקופה השניה היא חודשי הקיץ, המיוצגת על ידי מזל סרטן, אריה ובתולה, שבשלושתם יש כוח דומיננטי של נתינה. מזל סרטן מסמל את החודש הראשון של הקיץ וכמזל מים הוא קשור לרגש.

חודש תמוז נשלט על ידי אנרגיית הלבנה, שמתועלת לעולם באופן התואם את המודעות של מזל סרטן. בספר היצירה הקדום נכתב: "המליך אות ח' וקשר לו כתר וצר בו סרטן בעולם ותמוז בשנה".

אחד האירועים המרכזיים החלים בחודש תמוז הוא צום שבעה עשר בתמוז, שבו עם ישראל מתענה בצרות שאירעו, כדי לעורר לבבות ולפתוח דרכי תשובה וזיכרון למעשנו הרעים ומעשי אבותינו. בויקרא כ"ו נכתב: "והתוודו את עוונם ואת עון אבותיהם". לכן טוב יעשה כל אדם אם ישים אל ליבו באותם הימים ויפשפש במעשיו שוב ושוב. העיקר הוא לא לעסוק בתענית, כי אם התשובה שאיש באמונתו יחיה. כל אדם וסוג התשובה הרוחנית שלו.

עם ישראל קיבל על עצמו בכל הדורות ובכל המקומות צומות וימי תענית. הצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז. יום התענית הזה נמשך מהבוקר ועד צאת הכוכבים ומידת חסידות היא להתחיל אותו כבר מהלילה שלפניו. הצום הזה נקבע לזכר חמישה אירועים קשים ורעים שאירעו לעם ישראל בתאריך הזה:

1) בשביעי בסיוון נשברו לוחות הברית:

לאחר מתן תורה חזר משה רבנו ועלה להר סיני ללמוד תורה מפי הקב"ה ולקבל את לוחות העדות. כשעלה משה למרום, אמר לבני ישראל, שבסוף ארבעים יום יביא להם את התורה. בשישה עשר בתמוז בא השטן, ערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה ואת דמות מיטתו של משה (לפי מסכת שבת, דף פ"ט). באו לאהרון ואמרו לו : " עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" ( שמות ל"ב , א' ).

העם התפרק מנזמי הזהב, זרקם לתוך האש ויצא העגל. רקדו סביבו ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל", הקב"ה אמר למשה : " לך רד, כי שיחת עמך ( שמות ל"ב , ז' ). כשירד וקרב למחנה וראה את העגל, מיד " ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" ( שמות ל"ב , י"ט ) .

בבית ראשון ובבית שני היו מקריבים בכל יום שני כבשים בתור קורבן התמיד. בימי בית שני היה מעשה כדאיתא בירושלמי (תענית דף כ"ג ). רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: "בימי מלכות יוון היו משלשלים להם שתי קופות של זהב והיו מעלים שני כבשים. פעם אחת שלשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להם שני גדיים".

בהמשך אמר רבי לוי: " אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלים להם שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (בבא קמא דף פ"ב). וכך הופסק קורבן התמיד ובטלה האש בבית המקדש.

בחורבן בית שני, חומת ירושלים נבקעה בי"ז בתמוז וטיטוס וחילותיו פרצו לעיר. בחורבן בית ראשון בימיו של צדקיהו המלך בחודש הרביעי בתשעה לחודש "ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ", הובקעה העיר בי"ז בתמוז. אבל בגלל הצרות האיומות שהיו אז, נתקלקלו להם החשבונות וחשבו כי היה זה בתשעה בתמוז. "ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה ברחו ויצאו מן העיר לילה" ( ירמיהו נ"ב , כ' ). ובירושלמי ( תענית דף כ"ג ) אמרו, שגם בחורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר ירושלים, כמו בזמן המצור בחורבן בית שני על ידי טיטוס.

פרטיו של המאורע הזה שנזכר במשנה אינם ידועים. ההשערה היא שמעשה זה מתייחס לתקופת הנציב הרומאי קומנוס, שאירע כשש עשרה שנה לפני המרד הגדול ברומאים. בעת ההיא, התגרו חילותיו של הנציב היהודי ובקודשיהם והיו מהומות גדולות ששקטו.

יוספוס פלוויוס מספר: "ואחרי הפורענות הזאת, קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד, כי בדרך המלך על ידי בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה… ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכו לאש… מכל העברים חרדו היהודים כאילו הייתה כל ארצם לנגדם למאכולת אש".

לפי השערה זו, היה אותו מעשה בי"ז בתמוז כמה שנים קודם לחורבן השני ונתחלף השם סטפנוס באפוסטומוס. יש המייחסים מעשה זה לאנטיוכוס אפיפנוס, שמסופר עליו ועל אנשיו בספרי התורה, שמצאו, קרעו וישרפו באש. ספר התורה נשרף על ידי איש רשע בשם אפוסטמוס, שהיה ככל הנראה הנציב הרומי בארץ ישראל וייתכן כי הכוונה לטיטוס או לאדריאנוס. אותו אפוסטמוס גם העמיד צלם בהיכל (פסל), לעבודה זרה בבית המקדש.

יש המפרשים שגם מעשה זה עשה אפוסטומוס הרשע בשבעה עשר בתמוז. בין י"ז בתמוז ועד ט' באב באו ימים שהיו קשים לעם ישראל.
ביום זה מתחילים ימי "בין המצרים" על שם הכתוב במגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", לכן הם נקראים גם "ג' שבועות של אבל", שממעטים בהם שמחה ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

צום שבעה עשר בתמוז מציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני. בחורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז (כמוזכר בירמיהו נב, ו-ז) ולכן זהו הצום הרביעי.

בחודש חשוב לזכור שעל האדם להזמין שלוות נפש, בכדי לקבל אור ואהבה מהיקום. חשוב לזכור שהטוב הגיע ראשון, זו ברירת המחדל הקוסמית וחודש תמוז הוא הזדמנות נפלאה להסיר את ה"טן" (האנרגיה של הצער), להתנקות מכל השליליות ומכל סוג של סרטן גשמי ורוחני ובכך לזכות במנה גדושה של אהבה ואנרגיה, שתקרב את האדם "לעץ החיים".

בתקופה זו של חודש תמוז מומלץ להתמקד בחיבור לרוחניות, בהקשבה לגוף ולנפש ובשיטות לצמיחה וחיזוק המשאבים הקיימים, כדי לצמוח ולהתפתח. כל זה יעניק לאדם יכולת נתינה ממקום של אהבה ובכך יזכה לחיים בריאים ומאושרים.

מקורות : ספר התודעה מאת אליהו כי טוב זצ"ל .