על פניו נראה, כי לו היינו משתחררים מהציפיות הגבוהות שיש לנו כלפי העולם וכלפי עצמנו, היו חיינו זוכים לשחרור מהחוויה הנוראה של האכזבה והיינו יכולים לחוות סיפוק ומלאות. אבל מסתבר, שבתוכנו חיה דמות, שכל תפקידה הוא להפעיל אותנו באמצעות רגשות הציפייה והאכזבה. דמות, שכל כולה היא מזיגה בין ציפיות חסרות שחר לאכזבות צפויות מראש, שלבסוף מולידות מרירות ולפעמים אף תשוקה לוותר על כל מאמץ, להרים ידיים ולהתייאש.
מאחורי הציפייה הגבוהה והאכזבה המכאיבה שבאה בעקבותיה, יש סיבה ומטרה. היא מתהווה כבר בלידה שלנו. התינוק מתחיל את חייו באכזבה גדולה, שנובעת מאובדן הרחם הנדיב שבו שהה. האכזבה הזו מולידה מיד את הציפייה למצוא לו תחליף שווה ערך, אבל התחליפים אינם דומים לטוטאליות של הרחם. הם תמיד חלקיים ולא קבועים. יש לדרוש אותם ולעבוד עבורם, כי אינם זמינים בכל רגע נתון ואינם ניתנים בחינם. הם תלויים ברצונו ויכולתו של בן אנוש אחר ולכן הם לעולם מאכזבים.
עבדים של הסביבה
במשך כל חיינו ננסה, ללא הצלחה, לממש את ציפיותינו לזכות שוב בטוב השלם. הציפיות שלנו יופנו למי שמצוי בקרבתנו - להורים, אחים, חברים, עמיתים ובני זוג.
נעשה, כביכול הכול, כדי לכוון כלפינו רק את האהבה. נספק לסובבים אותנו סיבות, שלפי הבנתנו, יגרמו להם לרצות לתת לנו את הטוב המיוחל. אבל בסופו של דבר, נגלה בצער ובכאב, שלמרות שאנו טורחים ללא הרף להוכיח לסביבה, שאנו ראויים לקבל רק טוב - הסביבה פועלת בדרכה המאכזבת ומסרבת להיענות לצורך הכי בסיסי שלנו.
מסתבר, שהסביבה שלנו מקבלת מאיתנו דווקא את מסרינו השליליים, הלא מודעים. מסרים שטוענים, שאנו בעצם ראויים לאכזבה מתמדת. כשנעמיק להתבונן בעצמנו נגלה, כי חיינו הם מסכת של אירועים הבאים להוכיח את "נכונותה" של המסקנה הראשונית שלנו - שהחיים הם אכזבה.
הסביבה, מבלי שהיא מודעת לכך, מופעלת על ידי החוויה הפנימית שלנו ולא על ידי מעשינו המאומצים. כך אנו נותרים עבדיה חסרי הסיפוק של סביבתנו - אנו עובדים אותה בפרך והיא מצידה מספקת לנו את ההוכחה הניצחת לכך שהטוב השלם לעולם לא יגיע. כך, שנשאר מאוכזבים נצחיים, אלא אם חילצנו את עצמנו מהמנגנון הנורא של הציפיות מזמנות האכזבות, שבו אנו לכודים. התשוקה למצוא רחם חיצוני שיעטוף אותנו ויספק לנו את כל מבוקשנו הפיזי והרגשי, היא המכשלה הגדולה של חיינו. התשוקה לקבל מהעולם משהו טוטאלי, קבוע ושאינו תלוי בכלום, היא תשוקתו של ילוד בן יומו, שטבועה בבסיס אישיותנו ומנהלת את חיינו הבוגרים בעוצמה אדירה.
נקודת החיבור עם אלוהים
כאמור, האכזבה היא תוצאה של תשוקה אבסורדית, שעל אף שהיא מכאיבה בטירוף, אנחנו חווים אותה שוב ושוב. מדוע אנו מתחברים באובססיביות לאנשים, שיש בכוחם לאכזב אותנו ונותנים להם את כל הלגיטימציה לכך? איך זה שאנו יודעים מראש שהם עומדים לאכזב אותנו ובכל זאת אנו נותנים בהם אמון, נפתחים אליהם ומתאכזבים קשות? מסתבר, שלקיומו של המנגנון הזה קיימת מטרת על.
התודעה האלוהית שבתוכנו היא זו שמכוונת אותנו בצורה מגמתית לעבר נקודת הייאוש, כדי שנבחר לעשות שינוי משמעותי וטוטאלי. התודעה שלנו יודעת, שרק באמצעות כאב עז, שחוזר על עצמו ושיולד ייאוש - נהיה מוכנים לגעת בנקודה משמעותית זו, המצויה בבסיס אישיותנו ההישרדותית, נקודת החיבור שלנו עם האלוהים.
האישיות ההישרדותית שלנו נולדת עם לידתנו. היא "יצירה אמנותית" אבסורדית, המבוססת כולה על ציפייה לטוב ואכזבה ממנו. הבורא ביקש לגרום לנו לזוז, לרצות, לשפר ולשאוף ליותר. הוא רצה גזע משובח והתרבות בטוחה. את כל אלו הוא דאג שנשיג ללא התערבותו - הוא פשוט "שתל" בנו דמות מתאכזבת/מצפה. חיינו מונעים על ידי חוסר הסיפוק. אנחנו נעים לעבר מחוזות חדשים רק כי רע לנו. נחנו מתבגרים, נישאים ויולדים ילדים, רק כי לא טוב לנו. אנו נעים מנקודה לנקודה, כדי לרכוש לימוד, פרנסה ואהבה, רק כשרע לנו, וכך אנו הופכים לבני אדם שמקדמים את הגזע האנושי. בזכות זה שרע לנו, החברה האנושית מתקיימת.
תמצית מהות תנועתה של האישיות ההישרדותית, שהיא התגלמות החברתיות, מבוססת על תחושת האכזבה שיולדת ציפייה, שיולדת אכזבה וכן הלאה. חיינו עלי אדמות צועדים על זוג רגליי הציפייה והאכזבה ואנו הופכים להיות כלי משחק בין שתי תחושות אלו. נוכל להיחלץ ממנו רק אם נתייאש לחלוטין מכך, שחיינו מבוססים על "משחק" אבסורדי ומכאיב זה.
לוותר על "המשחק האנושי"
המשחק האחר, הוא "המשחק אלוהי". במקום להלך על רגלי הציפייה/אכזבה של האישיות ההישרדותית, אפשר לעבור ולהלך על "הרגליים האלוהיות" שלנו. מה שיכול להתחיל להניע את "רגלינו האלוהיות" זו התשוקה לאהבה מסוג אחר. תשוקה להצלחה מסוג אחר. תשוקה לחוויית חיים אחרת. חוויה חדשה ושונה לחלוטין, שאין לה כל קשר לחברתיות.
כדי להגיע למצב, שבו נשחק את "המשחק האלוהי", עלינו לוותר על "המשחק האנושי" כולו. עלינו להסכים להיות נבדלים, אחרים ומשונים. עלינו להיות לא נורמטיביים. עלינו לוותר על כל ההגדרות החברתיות שבתוכנו, לטובת הגדרות חדשות - כאלו שנגלה בעצמנו. הגדרות חדשות לגבי אמת ושקר. הגדרות חדשות לגבי אהבה, הצלחה, תשוקה וחיבור. רובנו לא מסוגלים לעשות את הצעד החריף הזה ורוצים להיות נורמטיביים ושייכים במידה זו או אחרת. יש לנו צורך לקבל אישורים מבחוץ. גם אלו מאיתנו שאוהבים להיות שונים ומיוחדים משתוקקים לכך שהחברה תראה אותם כחלק ממנה.
האם אנו מוכנים להיות מסופקים מבפנים, בלי להיות תלויים באהבתם של אחרים? האם נצליח להישאר אדישים לחלוטין מול שיפוט עצמי/חברתי הרואה בנו כישלון חרוץ? הבדיקה לכך היא האם אנו מסוגלים לעמוד מול ביקורת נוקבת ולהישאר בשקט ובשלווה אמיתיים.
לאבד תקווה בדרך לגאולה
הויתור על ההתמכרות למשחק "העליות והירידות", "הטוב והרע", "ההצלחה והכישלון", "הציפייה והאכזבה" לטובת "משחק האהבה האלוהית הקבועה", פירושו לוותר על כל החברתיות שלנו. לשם כך נהיה זקוקים לכוח אדיר, כי רק מי שהתאכזב טוטאלית מבלי לפתח ציפייה חדשה והודיע שהוא פורש מהמשחק, שאין לו מקום כאן, שאינו אחד מהחברה - הוא זה שנפרד מאישיותו ההישרדותית ומצא את האלוהים בתוכו.
אכזבה מרה היא מפחידה, משום שלמעשה היא הכרזה סופית על עצמנו כמי שנכשל, כמי שאין לו כל סיכוי. המשמעות של האכזבה היא להודות בכישלון, לוותר ולאבד תקווה. להיות חסר תקווה נחשב אצלנו כשיא החולשה, אך רק שם, בתחתיות האכזבה העצמית המוחלטת, שאין אחריה יותר כל ציפייה מצויה הגאולה.
אירי ישראלי-רושין היא מורה רוחנית וחוקרת, מייסדת "האקדמיה לנשיות עכשווית" ומחברת הספרים: נשיות, שמאל, ימין ומה שביניהם, נחש קדמון ועוד.