עכבר הכפר - הנפילה הגדולה

האגדה המשפחתית מספרת על אהבה מהמצמוץ הראשון. כמה שעות לאחר בקיעתי מהרחם החם הגיע סבא פנחס הטוב לבקר את האמא שלי בבית היולדות, הביא עימו שתי חפיסות של שוקולד ליבר וזר רקפות, ליטף בכפו הגדולה את ראשי הקטן, שעוד היה אז קמוט וסגול, והודיע חד משמעית שאני אמנם ילד מתוק, אבל לא בכך גדולתי, כי אם במה שיש לי בתוך הקודקוד. "כמו איינשטיין לפחות", ככה הוא שח. ועם סבא פנחס, שינוח על משכבו בשלום, אף אחד לא העז להתווכח.

קרחת יער על ראש הר גבוה. משעת זריחה אני כאן, עומל עם שלושה חברים על הקמת רשתות צל ענקיות לאיזה אירוע. יום מלא נפרש לפנינו: עד הערב צריכות להיות מתוחות עשר רשתות שכאלה - כל אחת בגובה ארבעה מטרים וחצי בערך. אבל בינתיים שכחנו להביא סולם, והכל מתנהל בעצלתיים. אלבז נוסע להתארגן על כלים, הנסיך ואני חותכים כבלים בעזרת מסור דיסק, הפטיש הולך לנמנם, כל הלילה עבד במתפרה כדי להגיע בבוקר מוכן. "כשהתחלנו לתפור סמיר עוד היה מגולח, כשיצאנו כבר היה לו זקן", צוחק פטישון ונרדם.

כמו כולם אני הלכתי לגן וספרתי עד עשר. וכמו כולם גדלתי ועברתי ונסעתי וחזרתי והבנתי ושכחתי מלא. מה נשאר מאותו ילד קטן? כמה טראומות מאובקות שצלחו שני פסיכולוגים, כמה תמונות דהויות באלבומים ישנים, כמה חתיכות של סיפורים: איך הייתי מרביץ לאחותי הגדולה ומאשים את הילד הרע. איך באמצע לילה אחד הלכתי מתוך שינה לסלון והשתנתי בסל העיתונים. איך אבא גילח את הזקן במילואים ולא הכרתי אותו. אבל פה ושם, בין מרתפי ההדחקה ושאריות הסאטלה של שנות העשרים, ישנם גם כמה שברי זיכרונות משלי: איך איציק נקש דפק לי מכות במסדרון של כיתה א', איך קנו לי אופניים עם שלושה גלגלים, איך ישבתי שם, במבחנים של הילדים החכמים, וניגבתי מהמצח הקטן שלי את הזיעה הקרה.

את רשת הצל הראשונה הקמנו בגובה המותן. לפטיש הייתה הברקה כזאת, להמציא שיטה חדשה של מתיחת רשתות - לא עם כפתורי שדה וחבלים, אלא בעזרת כבלים של חשמל ומכשיר מתיחה מיוחד שקוראים לו ראצ'ט או משהו כזה. בינתיים, עד שאלבז יחזור ולפני שנצטרך לתפעל את כל העניין מגובה של כמעט שתי קומות, החלטנו להבין את השיטה ולתלות את הרשת הראשונה כשרגלינו עומדות על קרקע בטוחה יחסית. שלושה ניסיונות זה לקח. היו כמה באגים טכניים לפצח וכמה פתרונות יצירתיים להגות, אבל בסופו של דבר הרשת עמדה. בגובה המותן אמנם, אבל מתוחה כמו עור של אשת חברה שבועיים אחרי הניתוח. והנה אלבז מגיע. ועל גג הסטיישן שלו קשורים שני סולמות ארוכים.

זה היה רעיון של סבא פנחס: לשלוח אותי למבדקים של איי קיו, כי "ילד חכם כמו השייגעץ הזה צריך מסגרת שתתאים למידותיו". העסקה נרקמה בשקט, ללא ידיעתי. בבוקר אחד אמא אמרה שבמקום ללכת היום לבית הספר ניסע לאנשהו שיעשו לי איזה מין מבחן, זה יכול להיות כיף. טיבם של ילדים לקבל כל מה שקורה כמובן מאילו. בטח אם אבא אמר או אמא הסכימה.

כשהגענו הכניסו אותי לכיתה עם עוד המון ילדים שלא היה צריך שום מבחן בשביל לראות שהם יותר חכמים ממני. ישבנו בשולחנות מפורמייקה וכל ילד קיבל כמה דפים עם שאלות. הייתה שם אישה נחמדה שאמרה שאם מישהו לא מבין איזו שאלה הוא יכול לקרוא לה, אבל לא הבנתי כלום אז קראתי לה כל שאלה עד שבסוף היא צחקה בקול רם ולקחה כיסא וישבה לידי ובפעם הראשונה בחיים דיגדגה את המצח שלי הזיעה הקרה.

ארבע אחרי הצהריים. שלוש רשתות כבר מתוחות באויר. להקת שקנאים עפה מעלינו, כל כך קרובים שאפשר לראות על מה הם חולמים. הנסיך על סולם אחד, אני על השני, מותחים את הכבלים בכל הכוח ופתאום משהו מתנדנד מתחת לרגליים שלי והסולם מאבד אחיזה ושתי צניחות נרשמות במקביל: הגוף שלי כלפי האדמה והלב שלי לכיוון התחתונים וסטראח, אני נמרח על הרשת ההיא, שמתחנו קודם בגובה הברך. אלבז מחייך ואומר "יא סלאם, יש אלוהים". "כאילו מה", שואל הנסיך אחרי שכולם בודקים את העצמות שלי, "אם הוא היה מתפרק לחתיכות אז לא היה אלוהים?" ואלבז שותק.

למחרת אותו בוקר הלכתי לבית הספר כרגיל. רק כעבור שנים אמא סיפרה לי מה עשיתי שם, עם הילדים החכמים, ואיך מאז שהגיע מכתב התשובה השלילית מכיתת המחוננים סבא פנחס איבד את האמון במערכת החינוך. באור אחרון, כשאנחנו גומרים למתוח את הרשת העשירית ויושבים לשתות קפה מול היער, הפטיש מספר על הבת שלו שכבר בכיתה א' ועוד לא יודעת לקרוא ואני נזכר באיש חכם אחד שאמר לי פעם איך הציפייה מהילדים לדעת לקרוא כבר בגיל שש יוצרת כל מיני בעיות למידה ואני מספר לכולם את הסיפור חסר הפואנטה על מבחני האיי קיו שלי ואלבז צוחק ואומר "יא סלאם, תראה מה יצא ממך" ואני שואל מה, אבל אלבז בוחר בזכות השתיקה.