ירוק או שחור?

תרבות התה בישראל שונה מזו הנהוגה במזרח אסיה. בישראל, טקס התה יכלול טבילה מהירה של התיון בכוס המים החמים, הוספת עלי נענע ולואיזה ריחניים, ערבוב הסוכר ושתיית המשקה, תוך עשיית פעולות יומיומיות אחרות.

ביפן ובקוריאה הגישה לתה היא אחרת: לגימתו היא תהליך שכולו ריכוז וזיכוך הנפש, וחיזוק הבריאות הפיזית. שתיית התה במזרח טקסית וניתנת בה תשומת לב סבלנית לכל שלבי תהליך ההכנה והשתיה.
בבסיס ההבדל בין הגישות השונות לשתיית התה עומדות שתי השקפות עולם מנוגדות: האחת מערבית, שעוסקת בצבירה והשניה היא תפישת הזן, שדוגלת בפשטות והתרוקנות. זו הסיבה שהתה הירוק - הקוריאני והיפני - נלגמים ללא תוספת של ריח או מתיקות וכל תשומת הלב מוקדשת לתהליך ההכנה.

בספר "עשרת המעלות של התה", שנכתב בתקופת שושלת טאנג, נכתב ששתיה נכונה של תה "מפזרת מלנכוליות", מרעננת, מסירה מחלות, משפרת נימוסים, מפתחת כבוד לשותפים לשתיה, מנקה את הגוף, מרגיעה את הנפש ועוזרת לשמור על ה"דרך" ("דאו"). תהליך ההכנה דורש ידע, ניסיון וסבלנות. למידת רזי הכנת ושתיית התה נמשכת מספר שנים, אך למעשה אינה נפסקת לעולם.

תרבות התה ביפן התפתחה במאה ה-12, כשנזיר הזן היפני EISAI, מייסד מסדר ה- RINZAI, חזר מלימודי הבודהיזם שלו בסין, שתל שיחי תה מסביב למקדש וכתב את הספר היפני הראשון בנושא התה, ששמו "KISSA YOJIKI" ("שתיית תה לבריאות"). כיום, כבר הוכחו מדעית רוב טיעוניו לגבי התרומה הבריאותית של עלי התה, שכוללת מניעת סרטן, הורדת לחץ דם גבוה והפחתת הכולסטרול ורמת הסוכר בדם.

בקוריאה, לימוד התה ("תה דאו" - דרך התה) תפס מקום כה חשוב, שהפך לאחד מענפי ההתמחות של לוחמי ה-HWA-RANG האגדיים. בסין, אחת האגדות המפורסמת ביותר הנוגעת לתה, קשורה לדמות מפתח נוספת בזן בודהיזם ואמנויות הלחימה, בודהידהרמה. לפי האגדה, במקום שאליו זרק בודהידהרמה את עפעפיו בכדי לא להירדם בשעת המדיטציה, צמחו שיחי התה הראשונים ובכך מוסברות תכונותיו המעוררות של התה.

התה הופץ בדרך כלל על ידי נזירים ושימש כאמצעי לחיבור בין אנשים. אפשר לשבת יחדיו, להתבונן בכלי התה היפים וללגום מהמשקה בלי להחליף אף מילה, אבל יחד עם זאת להרגיש קירבה וחברות. בתקופות הנדודים הרבות של נזירי הזן, הם הגיעו למקומות מרוחקים ולא הכירו את השפה, אבל האהבה לתה היתה משותפת והקלה על הפערים התרבותיים.

גם בתקופתנו, הקשר הראשוני שנקשר בין אנשים המתארחים במנזרי זן הוא מסביב לשולחן התה. בקרב אמנויות הלחימה ששמרו על הרוח הבודהיסטית הראשונית (כמו, הסון קואן מו), מקפידים לשבת סביב שולחן המאסטר ולשתות תה עד היום.

בנוסף לסגולות הבריאות המיוחדות של עלי התה, בהן מניעת הסתיידות עורקים, פירוק שומנים, הורדת כולסטרול רע ושיפור המטבוליזם, התה הוא בעל יכולות אנטי בקטריאלית. מעבר להגנה על מערכת העיכול מפני חיידקים, הוא מגן על השיניים והחניכיים ומבצע חיטוי טבעי. שותי תה רבים (ללא ממתיקים), סובלים פחות מבעיות של זיהום וחורים בשיניים וריח רע מהפה.

כיום, לאחר שנים של היכרות עם תרבות התה במזרח ולגימת המשקה במנזרי זן בעולם, אני מבין שטקס התה בעבודת המודעות הפנימית הוא אחד התרגולים הטובים ביותר לבריאות הגוף והנפש. השקעת הזמן, המאמץ, המשאבים, הסבלנות והנחישות, בהפיכת פעולה שגרתית כמו הכנת תה לתהליך עמוק יותר המעיד על החיים, הופכים כל פעולה פשוטה אחרת לחוויה יוצאת דופן.

הכותב הוא מורה בדרך הזן, שיעביר סדנה בנושא בשם "חוכמת הזן", בפסטיבל הרוחני "לב טהור", שיתקיים בין התאריכים 24-26במאי, בבית אורן, ביערות הכרמל.