עכבר הכפר - דפיקה ושריטה

מצלמה משוטטת ביקום אינסופי, חוצה כוכבי לכת ושמשות סגלגלות, גומעת את שביל החלב, מחשלת טבעותיו של שבתאי, הולכת וקרבה לכדור כחול ועגול, לא קטן לא גדול. מצלמה חוצה שמים כחולים, חודרת מבעד שמיכת עננים, פונה ימינה אל המזרח התיכון, מתעופפת על קו הים, בין גבעות מצהיבות, נעמדת על ראש ברוש, משקיפה אל צומת דרכים, מתמקדת.

אדום ברמזור. ושני כלי רכב מסוג מכונית עומדים ומחכים: משמאל אוטו דואר שלנו, גדול ואדום. מימין טנדר קטן שבניירותיו מובטח באופן רשמי כי צבעו "לבן שנהב", אך למעשה רובו ככולו אבק מנוקד כתמי חלודה וכל ישותו אומרת "קח אותי לפחח". זום אין אל הטנדר. שני יצורים משונים מזן בנאדם יושבים בתוכו. האחת קטנת קומה, שיערה קצוץ מלפנים וארוך מאחור משל היתה מוהיקנית (להלן: הקרפדה). את תיאורו של הנהג לא נביא כאן, מטעמים מובהקים של נחתום ועיסתו (להלן: אני). שעת בוקר לא מוקדמת מדי, אנחנו בדרך לאיזו חלטורה. לא משנה.

אחת שתיים ניסיון. מיקרופון שהושתל מבעוד מועד בתא הכפפות של הטנדר מביא את הקולות הבאים:
משאית צופרת.
קרפדה: "הלו תתעורר, יש אור ירוק".
אני: אה.
מצלמה מלווה את שני כלי הרכב נוסעים, כשלפתע הטרנזיט האדום חותך את המסלול מסיבה לא ברורה ואז...טראח... מתנגש בעוצמה לא מועטת בחלוד הקטן.
קרפדה: "מה זה פה?".
אני: הוא נכנס בנו.
קרפדה: "אבל למה?".
אני: אוף.

טרנזיט אדום נעמד בצד הדרך. קרפדה ונחתום יוצאים את הטנדר ואומדים את הנזק. הכנף נמעכה קצת, הפגוש נתלש קומפלט והוא מונח על הכביש. מכוניות עוקפות מכל עבר. הנחתום מרים את עיניו ורואה עורב על עץ אלון, זה קצת מרגיע אותו. הוא ניגש לטרנזיט האדום, ששני גברים יושבים בו ואומר שלום. "שלום", אומר הנהג הפוגע ומיד אחר כך מוסיף "אז מה, נחליף פרטים?". כן, אני אומר. אבל קודם תגיד לי מה קרה _ לא ראית אותי? "מה פתאום אני", הוא אומר, "זה אתה שאשם בכל העניין". אוי לא.

פעם אחת היה לי חבר שקנה אוטו די חדש בכל חסכונותיו, אבל אחרי כמה ימים ירד מהבית לרחוב והבחין כבר מרחוק שדלתות המכונית מלאות חבורות ושריטות. נפלה רוחו ומיצי קיבתו געשו, אלא שאז צדה עינו פתק קטן ולבן מוצמד אל הווישר. "תראה מה הם כתבו לי", הוא השליך לעברי את הפתקה, כולו עצבני. פרמתי את קיפולי הנייר וקראתי: "דפקתי לך את האוטו ואנשים מסביב מצפים שאני אכתוב פתק, אז כתבתי. שלום".

והנה עוד זיכרון, קבלו אותו: אני חייל גיבור, נוהג על האופנוע שלי ויקטור ומתנגש חזיתית בפורד אסקורט קטנה שבאה ממול. זאת היתה תאונה רצינית, שאת צלקותיה ומכאוביה אני סוחב עד היום, אבל הדבר הראשון ששמעתי כשחזרתי מעולמות חוסר ההכרה ומצאתי את עצמי שוכב על הכביש מרוסק להרבה חתיכות, היה את נהג האסקורט צורח "מה עשית לאוטו שלי". וככה, בעודי קושר את הפגוש של הטנדר בחוטי ברזל, עולה בתוכי מחשבה שחלקים מתוכה קראתי פעם איפשהו, כך שאני יכול לקחת עליה רק קרדיט חלקי:

נטייתם של כל בני האדם להרחיב את גבולות האגו מהם והלאה, במעגלים הולכים וגדלים: לא רק "אני זה הגוף שלי, אני זו הנפש ואני הנשמה", אלא גם "אני זה המשפחה שלי, העם שלי, הדת שלי" וגם _ שימו לב _ "אני זה האוטו שלי". הביטו באנשים הנוהגים במכוניות הפאר. איזו ארשת שפוכה על פניהם, כאילו היתה מעטפת הפח הנוצץ עור גופם שלהם ממש. או מהצד השני, הנוהגים ברחבי אספנות או טנדרים מנומשי חלודה. כאילו, אם יש לי אוטו כזה או אחר, מה זה אומר עלי? שאני מוצלח, שאני מיוחד, שאני גדול, שאני מגניב. בגלל זה, כשמישהו דופק את האוטו שלך, זה כואב לא רק בכיס, אלא כמעט מעליב באופן אישי: איך פגעת בי ככה? דגנרט שכמוך.

קצין הבטיחות של דואר ישראל אינו עונה לטלפונים שלי. בצהריים התקשרתי לסוכן הביטוח, שמסר כי אם הנהג השני מסרב להודות עלולה להיות בעיה, ובכל מקרה להגיש את התביעה עולה 100 ומשהו שקלים שלא יוחזרו, ובינתיים צריך לשלם בעצמי לשמאי ולקוות שהעניין לא יסתבך. אמרתי לו שייתן לי לחשוב ותהיתי: מה זה אומר על הבנאדם אם הוא נוסע במכונית שהפגוש שלה מחובר בחוטי ברזל? (לא משהו). או במלים אחרות: האם הייתי קונה מעצמי מכונית משומשת? (לא בטוח).