האמונה בעין הרע קיימת משחר ההיסטוריה. היא נפוצה מאוד ביהדות, אך אפשר למצוא לה ביטוי נרחב גם בתרבויות עתיקות שונות בעולם. לאורך ההיסטוריה חלחלה התופעה גם לדתות המונותאיסטיות (הנצרות והאיסלאם), כך שניתן לראות מנהגים דומים הקשורים לעין הרע בין התרבויות והדתות השונות.
עם זאת, קשה שלא להבחין בהבדל מהותי בגישה בין היהדות לדתות אחרות. בעוד שאצל היהודים אין מקום לקנאה בין אלוהים לאדם, בדתות ותרבויות אחרות הרקע לאמונה הוא הפחד מפגיעת אלים או יצורים על טבעיים בבני האדם.
לעיתים, האמונה הפרימיטיבית באלילים עומדת מאחורי זה: השדים הם אלה שמקנאים בעושרם ומזלם של בני האדם וגורמים להם לכאב ולאובדן בשיא ההצלחה. קללת ה"jettatura" מוטלת על ידי אדם בעל יכולת לגרום לעין הרע, לעיתים ללא כוונתו או ידיעתו.
ישנן תרבויות עתיקות שבהן האמונה בעין הרע גילמה בתוכה פחד מהחריג והשונה בחברה. כך שבארצות מסויימות (במצרים, למשל) שבהן עיניים בהירות הן עניין נדיר, אנשים עם עיניים כחולות נחשבו לכאלו שמסוגלים לגרום לעין הרע. האמונה הזו היא המשך טבעי לאמונה בכוחה המאגי של העין בעולם העתיק.
העין סימלה במצרים העתיקה את האלוהות ואליה נקשר נושא תחיית המתים. הורוס המלך איבד את עינו במהלך הקרב שלו עם האל סת. לאחר מותו הפך הורוס לאוסיריס, הציל את העין האבודה מסת ושיחזר את עצמו כהורוס בעזרת כוחה של העין שחזרה אליו.
במיתולוגיה היוונית מופיעה דמות ה"מדוזה" בעלת ראש הנחשים, שהיתה בכוח מבטה הופכת אנשים לפסלי אבן. פרסיאוס ערף את ראשה של מדוזה והשתמש בעיניה הקטלניות לאחר מותה.
עין הרע בימי הביניים
האיזכור הראשון לעין הרע מופיע במקורות המסופוטמיים כ- 3000 שנה לפנה"ס בכתב יתדות על גבי לוחות טיט. קמעות שנועדו להגן מפני עין הרע התגלו בכל יבשת בעולם, בחלק מהתרבויות האמונה היתה שעין הרע נגרם על ידי כוח עליון ובאחרות שזהו מזל רע.
לפלישתים ולפיניקים היתה זיקה חזקה לעין הרע והם קראו לאל הראשי שלהם, ה"בעל", להגן עליהם מפני ההשפעה המזיקה. "קרני הבעל", תנועת היד שבה האגרוף מכווץ והאצבע המורה והזרת בולטות ממנה, נחשבת עד היום למגינה מפני עין הרע בסיציליה שבאיטליה.
ידי הבעל נחשבו גם הן למגנות מפני עין הרע והן אחד המקורות האפשריים לקמע המפורסם בצורת כף היד המוכר לכולנו כ"חמסה". אצל הערבים, החמסה התגלגלה להיות "היד של פטימה", בתו של מוחמד הנביא.
בימי הביניים בתקופת ציד המכשפות הפחד מעין הרע היה כה גדול, שמי שנחשד כבעל יכולת לגרום לעין הרע היה נאסר עליו להופיע בציבור ללא כיסוי פנים. במקרים מסוימים הוא אף היה נרצח.
ברומא העתיקה חיילים רומיים שהלכו בעקבות מרכבת הניצחון של מנהיגם, צעקו לעברו מילות גנאי והערות סרקסטיות בכדי להגן עליו מפני מזל רע. בנוסף, בחתונות וחגיגות ניצחון נהגו לשיר גסויות על מנת להסיט את המזל הרע. מנהג זה, אגב, נשמר גם בימינו בארצות מערב אירופה.
הפחד מעין הרע הוא חלק בלתי נפרד גם מהתרבות האפריקאית. ה"בושמנים", המכשפים של השבטים האפריקאים, נמנעו ממבטיהן של נערות צעירות שהגיעו זה עתה לבגרות ונהגו להגן על עצמם באמצעות קמעות עשויים מחתיכות עץ מקושטות.
ומה לגבי תקופתנו? הבדואים משוכנעים בכוחה ההרסני של עין הרע להחליש ולהשמיד אדם או חפץ, בהודו נפוץ השימוש בקמעות גם בימינו, במצרים נהוג לזרוק מלח לתוך האש כשמשבחים ילד בלי להוסיף חלילה את המשפט "שהאל ישמור עליו" ואילו בסין נהוג להגן על הילד מפני עין הרע על ידי כינויים שליליים שונים, בהם מסכן, מכוער ומקומט.
נראה שלמרות ההבדלים בין הדתות והתרבויות ברחבי העולם, האמונה בעין הרע והמנהגים הקשורים בה דומים מאוד ביסודם. עם זאת, ביהדות מקבל המושג משמעות אחרת, ייחודית יותר ושונה בהרבה.