היה או לא היה

בטעות מייחסים את ההתגלות הראשונה של האל למשה רבנו כ "נס" או "חיזיון" המכונה "נס הסנה הבוער". לכאורה, ניתן היה לחשוב כי האל יודע הכל הוא זה שבוחר במשה כמנהיג, בדיוק כפי שבחר בנביאי ישראל. ואולם, אצל משה מדובר על תהליך קצת אחר.

משה רועה את הצאן במדבר ומגיע להר חורבה. שם הוא נתקל בסנה הבוער לכאורה, שלעתים מתואר בטעות כנס. הטקסט התנ"כי מנסה בעצם להעביר לנו מסר עמוק ורוחני יותר מאשר "נס" של צמח בוער שאיננו נאכל. ישנה פה התייחסות ברורה לאיכויות הפנימיות שיש למשה, וזאת למרות שהוא - בהשוואה אלגורית לימינו - "אמריקאי חילוני חסר כישורי מנהיגות".

א ו?מ?ש??ה, ה?י?ה ר?ע?ה א?ת-צ?אן י?ת?רו? ח?ת?נו?--כ??ה?ן מ?ד?י?ן; ו?י??נ?ה?ג א?ת-ה?צ??אן א?ח?ר ה?מ??ד?ב??ר, ו?י??ב?א א?ל-ה?ר ה?א?ל?ה?ים ח?ר?ב?ה.
התיאור הזה מתאר את חוויות משה בגוף שלישי. כלומר, מתאר את המציאות האובייקטיבית. מעניין לראות שממש כמו במחזה דרמתי, הכתוב בהמשך מתאר הן את התיאור האובייקטיבי - כלומר הזווית המציאותית של המתרחש - והן את התיאור הסובייקטיבי - כלומר את ההתרחשות מזווית ראייתו של משה. ראשית, אנו מקבלים את התיאור האובייקטיבי:
ב ו?י??ר?א מ?ל?א?ך? י?הו?ה א?ל?יו, ב??ל?ב??ת-א?ש?--מ?ת?ו?ך? ה?ס??נ?ה

כלומר, פשוטו כמשמעו – מלאך האל נחשף לפני משה, בתוך ליבת אש. המלאך הנראה כליבת אש מתמקם פיסית בתוך הסנה. והנה אנו עוברים לתיאור מה שרואה משה עצמו:
; ו?י??ר?א, ו?ה?נ??ה ה?ס??נ?ה ב??ע?ר ב??א?ש?, ו?ה?ס??נ?ה, א?ינ?נ?ו? א?כ??ל.

משה רואה משהו אחר לחלוטין – ובהמשך יביא לנו הכתוב הסבר על כך. אלמלא חז"ל שניקדו בעבורנו את התנ"ך, היינו יכולים בוודאי להתווכח שעות על הפסוק הזה. ואולם, כעת הנושא ברור. מלאך האל לבש דמות של ליבת אש והופיע בתוך הסנה. משה לעומת זאת, מדמה לעצמו את הסנה בוער. זהו דמיון טבעי לחלוטין לבן אנוש. מה עוד שהסנה נמצא רחוק ממנו. אנו יודעים שהסנה נמצא רחוק ממנו, משום שמיד מוסבר לנו כי:
ג ו?י??אמ?ר מ?ש??ה--א?ס?ר?ה-נ??א ו?א?ר?א?ה, א?ת-ה?מ??ר?א?ה ה?ג??ד?ל ה?ז??ה: מ?ד?ו?ע?, ל?א-י?ב?ע?ר ה?ס??נ?ה.

אם נקרא שוב את הכתוב נבין שמשה קלט מהר מאוד את הטעות של היסח הדעת. ראשית, הוא חשב כי הסנה בוער ואיננו אוכל, אבל בתור הצופים בהצגה אנו כבר יודעים שהסנה אינו בוער כלל. ואכן, עוד לפני שמשה מגיע אל הסנה הוא כבר הבין את הטעות. הוא מבין שזהו מראה גדול, לא סתם מראה של סנה שאינו נאכל (מראה נפוץ, אגב, בעת שריפה של שיחים ירוקים, ואין בכך שום נס או פלא), אלא סנה שנראה כבוער, אך: מ?ד?ו?ע?, ל?א-י?ב?ע?ר ה?ס??נ?ה.
המיתוס מתייחס דווקא אל הטעות של היסח הדעת ולא לעובדה, למסקנה ולמעמד הגדול של בחירת משה כמנהיג.

שימו לב, כי אלמלא היה סר משה לראות את המראה הזה, לא היה מתגלה אליו האל. כך לפחות מציינת התורה: אם משה היה מתייחס אל הסנה כסנה בוער שאיננו אוכל ולא היה מתייחס אל התופעה הרוחנית הקשורה להתגלות מלאך האל, כנראה שלא היה נבחר כמנהיג הרוחני של העם:
ד ו?י??ר?א י?הו?ה, כ??י ס?ר ל?ר?או?ת; ו?י??ק?ר?א א?ל?יו א?ל?ה?ים מ?ת?ו?ך? ה?ס??נ?ה, ו?י??אמ?ר מ?ש??ה מ?ש??ה--ו?י??אמ?ר ה?נ??נ?י.

כלומר, להבדיל מן ההתגלויות שהיו לנביא ירמיה או ליחזקאל, הטקסט מתאר פה את הליך שיקול הדעת של האל "בזמן אמת": הואיל ומשה סר לראות את החזיון קורא אליו האל מתוך הסנה. משה לא נבחר כמנהיג בגלל החלטה מוקדמת של האל ולא היה פה כל נס בסנה הבוער. משה בעצם הועמד למבחן, לבדיקה של האל להתאמתו ולשליחותו בעתיד. השליחות הזו היא שליחות רוחנית, ובהחלט לא שליחות צבאית או מדינית. על כן ברור כי בהתאם לכך גם המבחן הזה היה מבחן רוחני. האל גם מתייחס לכך בהמשך, במפורש, וכבר ציטטתי זאת מתוך פרק ד' במאמר הקודם:
טז ו?ד?ב??ר-הו?א ל?ך?, א?ל-ה?ע?ם; ו?ה?י?ה הו?א י?ה?י?ה-ל??ך? ל?פ?ה, ו?א?ת??ה ת??ה?י?ה-ל?ו? ל?אל?ה?ים.

משה יהיה עבור אהרון לאלוהים – למדריך רוחני, בעוד שאהרון יהיה עבור העם כולו לפה ואילו משה יהיה לאלוהים רק עבור אהרון ולא לעם כולו (אחרת נצא מתחום הסמכות המונותאיסטית, כמובן).

מדהים לראות שלמרות המעמד הנורא ומלא ההוד הזה, משה מתמהמה במילוי דבר האל וכנראה זו הסיבה שהאל מחפש להרוג אותו. אבל ההתמהמהות של משה היא ארוכה ונמשכה אף שנים. שימו לב מה קורה מיד לאחר השיחה עם אלוהים והשליחות שמטיל האל על משה:

יח ו?י??ל?ך? מ?ש??ה ו?י??ש??ב א?ל-י?ת?ר ח?ת?נו?, ו?י??אמ?ר לו? א?ל?כ?ה נ??א ו?א?ש?ו?ב?ה א?ל-א?ח?י א?ש??ר-ב??מ?צ?ר?י?ם, ו?א?ר?א?ה, ה?עו?ד?ם ח?י??ים; ו?י??אמ?ר י?ת?רו? ל?מ?ש??ה, ל?ך? ל?ש??לו?ם.

משה חוזר ליתרו ומחפש צידוק או תירוץ לחזור למצרים. הוא הולך לבדוק, בניגוד למידע הוודאי שמסר לו האל, האם בכלל נשארו שרידים מעם ישראל.
ברור מהכתוב, כפי שטענו חז"ל, פרעה הוא לא סתם שליט אכזר אלא ממש מנהיג שבחר להשמיד את עם ישראל. כמו כן, משה ידע כל הזמן הזה שהעם סובל עד כדי השמד, אך למרות זאת לא בחר לעשות כלום כדי לשנות את המצב הזה (משהו שמזכיר קצת את השתיקה של יהדות העולם והגויים בזמן מלחמת העולם השנייה).

יתרו שולח את משה לשלום. להזכירכם - בזמן הזה, למשה בן אחד, גרשום שמו, בנה של ציפורה. האם משה אורז את חפציו והולך? לא. בפסוק הבא אחר כך מעודד אותו האל "להזיז את עצמו" כפי שהורה לו:
יט ו?י??אמ?ר י?הו?ה א?ל-מ?ש??ה ב??מ?ד?י?ן, ל?ך? ש??ב מ?צ?ר?י?ם: כ??י-מ?תו?, כ??ל-ה?א?נ?ש??ים, ה?מ?ב?ק?ש??ים, א?ת-נ?פ?ש??ך?.

ולא סתם, אלא אף מרצה אותו בכך שכל מבקשי רעתו על הרג האיש המצרי מתו כבר (לרבות המלך פרעה, שלהזכירכם חיפש אותו). כלומר, משה התמהמה בין זמן ההתגלות ועד לזמן הזה שנים אחדות (ואולי אפילו רבות). סימוכין נוסף לכך אנחנו מקבלים מייד אחר כך:

כ ו?י??ק??ח מ?ש??ה א?ת-א?ש??ת?ו? ו?א?ת-ב??נ?יו, ו?י??ר?כ??ב?ם ע?ל-ה?ח?מ?ר, ו?י??ש??ב, א?ר?צ?ה מ?צ?ר?י?ם; ו?י??ק??ח מ?ש??ה א?ת-מ?ט??ה ה?א?ל?ה?ים, ב??י?דו?.

כעת למשה מספר בנים (בהמשך אנו מגלים כי מדובר על שניים). עוד הוכחה שמשה בחר להתמהמה שנים לא מעטות מרגע מעמד ההתגלות ועד שהתחיל לחזור למצריים.

לא משנה איך נהפוך זאת, לכל אורך התורה מודגש במפורש שלמשה אין כישורי מנהיגות מולדים, לפחות אילו הקשורים לניהול ואסטרטגיה. עוד קודם למעמד הר סיני מתרחשת הפרשה הבאה:

יג ו?י?ה?י, מ?מ??ח?ר?ת, ו?י??ש??ב מ?ש??ה, ל?ש??פ??ט א?ת-ה?ע?ם; ו?י??ע?מ?ד ה?ע?ם ע?ל-מ?ש??ה, מ?ן-ה?ב??ק?ר ע?ד-ה?ע?ר?ב. יד ו?י??ר?א ח?ת?ן מ?ש??ה, א?ת כ??ל-א?ש??ר-הו?א ע?ש??ה ל?ע?ם; ו?י??אמ?ר, מ?ה-ה?ד??ב?ר ה?ז??ה א?ש??ר א?ת??ה ע?ש??ה ל?ע?ם--מ?ד?ו?ע? א?ת??ה יו?ש??ב ל?ב?ד??ך?, ו?כ?ל-ה?ע?ם נ?צ??ב ע?ל?יך? מ?ן-ב??ק?ר ע?ד-ע?ר?ב.

כלומר, משה שופט ומדריך את העם לבדו. יתרו מחווה על כך דעה:

ו?י??אמ?ר ח?ת?ן מ?ש??ה, א?ל?יו: ל?א-טו?ב, ה?ד??ב?ר, א?ש??ר א?ת??ה, ע?ש??ה. יח נ?ב?ל ת??ב??ל--ג??ם-א?ת??ה, ג??ם-ה?ע?ם ה?ז??ה א?ש??ר ע?מ??ך?: כ??י-כ?ב?ד מ?מ??ך? ה?ד??ב?ר, ל?א-תו?כ?ל ע?ש??הו? ל?ב?ד??ך?.

ומסביר לו, כי האצלת סמכויות היא הדרך לשלוט ולהנהיג עם גדול כל כך:

יט ע?ת??ה ש??מ?ע ב??ק?ל?י, א?יע?צ?ך?, ו?יה?י א?ל?ה?ים, ע?מ??ך?; ה?י?ה א?ת??ה ל?ע?ם, מו?ל ה?א?ל?ה?ים, ו?ה?ב?את? א?ת??ה א?ת-ה?ד??ב?ר?ים, א?ל-ה?א?ל?ה?ים. כ ו?ה?ז?ה?ר?ת??ה א?ת?ה?ם, א?ת-ה?ח?ק??ים ו?א?ת-ה?ת?ו?ר?ת; ו?הו?ד?ע?ת?? ל?ה?ם, א?ת-ה?ד??ר?ך? י?ל?כו? ב?ה?, ו?א?ת-ה?מ??ע?ש??ה, א?ש??ר י?ע?ש?ו?ן. כא ו?א?ת??ה ת?ח?ז?ה מ?כ??ל-ה?ע?ם א?נ?ש??י-ח?י?ל י?ר?א?י א?ל?ה?ים, א?נ?ש??י א?מ?ת--ש??נ?א?י ב?צ?ע; ו?ש??מ?ת?? ע?ל?ה?ם, ש??ר?י א?ל?פ?ים ש??ר?י מ?או?ת, ש??ר?י ח?מ?ש???ים, ו?ש??ר?י ע?ש??ר?ת. כב ו?ש??פ?טו? א?ת-ה?ע?ם, ב??כ?ל-ע?ת, ו?ה?י?ה כ??ל-ה?ד??ב?ר ה?ג??ד?ל י?ב?יאו? א?ל?יך?, ו?כ?ל-ה?ד??ב?ר ה?ק??ט?ן י?ש??פ??טו?-ה?ם; ו?ה?ק?ל, מ?ע?ל?יך?, ו?נ?ש??או?, א?ת??ך?. כג א?ם א?ת-ה?ד??ב?ר ה?ז??ה, ת??ע?ש??ה, ו?צ?ו??ך? א?ל?ה?ים, ו?י?כ?ל?ת?? ע?מ?ד; ו?ג?ם כ??ל-ה?ע?ם ה?ז??ה, ע?ל-מ?ק?מו? י?ב?א ב?ש??לו?ם. כד ו?י??ש??מ?ע מ?ש??ה, ל?קו?ל ח?ת?נו?; ו?י??ע?ש?, כ??ל א?ש??ר א?מ?ר. כה ו?י??ב?ח?ר מ?ש??ה א?נ?ש??י-ח?י?ל מ?כ??ל-י?ש??ר?א?ל, ו?י??ת??ן א?ת?ם ר?אש??ים ע?ל-ה?ע?ם--ש??ר?י א?ל?פ?ים ש??ר?י מ?או?ת, ש??ר?י ח?מ?ש???ים ו?ש??ר?י ע?ש??ר?ת. כו ו?ש??פ?טו? א?ת-ה?ע?ם, ב??כ?ל-ע?ת: א?ת-ה?ד??ב?ר ה?ק??ש??ה י?ב?יאו?ן א?ל-מ?ש??ה, ו?כ?ל-ה?ד??ב?ר ה?ק??ט?ן י?ש??פ?ו?טו? ה?ם. כז ו?י?ש??ל??ח מ?ש??ה, א?ת-ח?ת?נו?; ו?י??ל?ך? לו?, א?ל-א?ר?צו?. {פ}

חשוב לציין, שלאחר מעמד הר סיני אנו מגלים משה רבנו שונה ממשה רבנו הצעיר. משה הוא דמות מתפתחת (כמו כל אדם נורמלי), כאשר מעמד הר סיני מהווה ציון דרך משמעותי לשינוי שחל בו.

בסדרת המאמרים הזו המטרה היא לפנות אל התנ"ך כספר מקור רוחני, יחידי לתקופתו, ולקרוא בטקסט כפשוטו, תוך שימת דגש על מאורעות, זמנים, השפה העברית, הדגשות המקור וציוני התוכן של המקור, גם אם לעיתים הם אינם נעימים או סותרים את דעותיהם של פרשנים שונים ממהלך ההסטוריה.

ערן בן-שחר הוא בעל תואר II בפיסיקה תאורטית, יזם, הוגה דעות ומחבר של ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים. בין ספריו: "עופר וחידת המים", "42 מדריך כיס להעצמה אישית" וכן רב המכר "דובידוב עושה כסף".