והלך במדבר

סיפור היווסדו של עם ישראל – סיפור יציאת מצרים, הוא אחד הסיפורים המאלפים ביותר בתנ"ך. במהלך יציאת מצרים נוסדה הדת החדשה: "דת משה" או "דת ישראל", זו המכונה בטעות "הדת היהודית", שהרי השם "יהודי" הוא כינוי גלותי מתקופת חורבן הבית השני, ששוייך אל הגולים ("יוצאי" יהודה) והשתרש ככינוי החלופי והעיקרי לקהילת "דת משה", "דת בני ישראל".

מנהיג עם ישראל הוא משה, אליו מיוחסים מיתוסים שונים ומשונים. דמותו כמנהיג עשויה להאציל ולהשרות על דורנו שלנו והמנהיגות (שאין לנו), דווקא אם נעמוד על המיתוסים הללו, נחקור אותם ונתאר את דמותו האמיתית של משה.

מדוע נבחר דווקא משה להיות מנהיג ישראל? אילו כישורים היו לו למנהיג הזה עוד קודם לבחירתו כמושיע ישראל, והאם ניתן להשליך מתוכם על מנהיגות העם שלנו לעתיד? אנסה להוכיח במאמרי, כי מנהיג ישראלי, בן ימינו, בשיעור קומה של משה יכול להיות גם יהודי אמריקאי, דור שביעי בארה"ב, שקיבל חינוך חילוני גלותי, בעל מנהגים אמריקאיים ולבוש אמריקאי ומנותק כליל מן המסורת של עם ישראל.

לפי המצוין בתנ"ך, משה הוא נכדו של לוי (שמות, ו', טז-יח; דברי הימים א,ו', א-ג; וגם: במדבר, ג', יט; במדבר כו', נח–נט; דברי הימים א, ו', ג ודברי הימים א', כג', יב-יג). הכל טוב ויפה, אולם לא ניתן להתעלם מהדרך הצנועה בה מתואר משה בתחילת ספר שמות פרק ב': "א ו?י??ל?ך? א?יש?, מ?ב??ית ל?ו?י; ו?י??ק??ח, א?ת-ב??ת-ל?ו?י. ב ו?ת??ה?ר ה?א?ש???ה, ו?ת??ל?ד ב??ן; ו?ת??ר?א א?תו? כ??י-טו?ב הו?א, ו?ת??צ?פ??נ?הו? ש??ל?ש??ה י?ר?ח?ים."

לכאורה משה הוא "סתם אדם" – ללא ייחוס מיוחד בעם ישראל או בשבט לוי, ואולי אף חמור מכך – משה גדל וחונך ע"פ מיטב מסורת המלוכה המצרית, בבית מצרי, כאיש מצרי: "י ו?י??ג?ד??ל ה?י??ל?ד, ו?ת??ב?א?הו? ל?ב?ת-פ??ר?ע?ה, ו?י?ה?י-ל?ה?, ל?ב?ן; ו?ת??ק?ר?א ש??מו?, מ?ש??ה, ו?ת??אמ?ר, כ??י מ?ן-ה?מ??י?ם מ?ש??ית?הו?".

אם לעם ישראל הייתה מסורת כלשהי בתקופה ההיא, הרי שמשה רבנו קיבל חינוך המנותק מן המסורת הזו ואף חונך על ברכי עובדי האלילים המצריים. שמו ניתן לו בכלל על ידי בת פרעה ולא על ידי הוריו (וגם אם היה לו שם אחר, הרי שלא נעשה בו שימוש בטקסט התנ"כי).

גם מבחינה חיצונית לא נראה משה כבן לעם ישראל. כך, למשל, טורח כותב הדברים להדגיש בפנינו בחזרה כפולה, כי בני ישראל היו אחיו של משה: "יא ו?י?ה?י ב??י??מ?ים ה?ה?ם, ו?י??ג?ד??ל מ?ש??ה ו?י??צ?א א?ל-א?ח?יו, ו?י??ר?א, ב??ס?ב?ל?ת?ם; ו?י??ר?א א?יש? מ?צ?ר?י, מ?כ??ה א?יש?-ע?ב?ר?י מ?א?ח?יו".

מיד לאחר הארוע הנ"ל, מתארות בנות רעואל את משה: "יט ו?ת??אמ?ר?ן?--א?יש? מ?צ?ר?י, ה?צ??יל?נו? מ?י??ד ה?ר?ע?ים; ו?ג?ם-ד??ל?ה ד?ל?ה ל?נו?, ו?י??ש??ק? א?ת-ה?צ??אן" - המפגש עם בנות רעואל מתרחש במדין – היא ארץ המוצא של בני ישראל.

לא רק שמשה לבוש ומתנהג כמו איש מצרי, אלא הוא גם מרגיש בנפשו כמו איש מצרי ומזוהה בנפשו חזק עם מצרים. כך לפחות ניתן להבין ממעשיו בהמשך: כ ו?י??אמ?ר א?ל-ב??נ?ת?יו, ו?א?י?ו?; ל?מ??ה ז??ה ע?ז?ב?ת??ן א?ת-ה?א?יש?, ק?ר?א?ן לו? ו?י?אכ?ל ל?ח?ם. כא ו?י?ו?א?ל מ?ש??ה, ל?ש??ב?ת א?ת-ה?א?יש?; ו?י??ת??ן א?ת-צ?פ??ר?ה ב?ת?ו?, ל?מ?ש??ה. כב ו?ת??ל?ד ב??ן, ו?י??ק?ר?א א?ת-ש??מו? ג??ר?ש??ם: כ??י א?מ?ר--ג??ר ה?י?ית?י, ב??א?ר?ץ נ?כ?ר?י??ה".

די מצמרר לחשוב כי משה רבנו ראה במדין ארץ נכריה, ובמצרים את ארצו. הוא אף מנציח זאת בשמו של בנו בכורו – במדיין משה מרגיש נוכרי! הניתוק של משה מעם ישראל הוא תהומי, והקשר שלו אל ארץ מצרים הוא מהותי. כדי להמחיש זאת לימינו אנו – דמיינו לעצמכם ש "המשיח" המובטח לנו הוא אמריקאי, דור שביעי בארה"ב, חילוני לחלוטין, חונך כאמריקאי ונראה כאמריקאי, מתנהג כאמריקאי ולבנו בכורו הוא יקרא – "ג'ון קנדי". לא בדיוק המשיח המתואר לנו על ידי הקהילות המטיפות לנו את הגעתו הקרובה.

ברור אם כן מן הכתוב כי למשה יש חוש צדק מפותח ביותר: הריגת המצרי באה לא בגלל שהוא מצרי המכה עברי, שהרי משה בעצמו בעל זהות וחזות מצריים, אלא מתוך הגנה על עקרונות הצדק האובייקטיבי. אנו מקבלים לכך חיזוק מההתערבות של משה בין שני עברים ניצים: כאן כבר לא מופיע המאבק הלאומי, אלא מלחמת צדק עקרונית, אידיאולוגית והאנלוגיה ברורה:

"יג ו?י??צ?א ב??י?ו?ם ה?ש???נ?י, ו?ה?נ??ה ש??נ?י-א?נ?ש??ים ע?ב?ר?ים נ?צ??ים; ו?י??אמ?ר, ל?ר?ש??ע, ל?מ??ה ת?כ??ה, ר?ע?ך?. יד ו?י??אמ?ר מ?י ש??מ?ך? ל?א?יש? ש??ר ו?ש??פ?ט, ע?ל?ינו?--ה?ל?ה?ר?ג?נ?י א?ת??ה א?מ?ר, כ??א?ש??ר ה?ר?ג?ת?? א?ת-ה?מ??צ?ר?י; ו?י??יר?א מ?ש??ה ו?י??אמ?ר, א?כ?ן נו?ד?ע ה?ד??ב?ר".

למשה אם כן לא רק יכולת שיפוט צדק, אלא גם יכולת הוצאה לפועל (שר), והוא באמת לוקח אחריות מעשית ולא רק תאורטית כמו בעולם המשפט המודרני.

תכונה זו של משה ברורה לכולנו ואפילו המסורת לא מסתירה או מייפה אותה: למשה אין את הכישורים האישיים הבסיסיים הקשורים להנהגה: "יא ו?י??אמ?ר מ?ש??ה, א?ל-ה?א?ל?ה?ים, מ?י א?נ?כ?י, כ??י א?ל?ך? א?ל-פ??ר?ע?ה; ו?כ?י או?צ?יא א?ת-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל, מ?מ??צ?ר?י?ם."

האל איננו מנסה להתווכח עם משה בעניין הזה – חוסר יכולתו של משה ברור, עד כדי כך שהאל צריך ללוות אותו בכל מעשיו (וכך באמת קורה). משה הוא מעין "בובה" של האלוהים. בנוסף, אין למשה את כישורי הרטוריקה וההנהגה הבסיסיים הדרושים למנהיג ולפיכך הוא נדרש לאחיו אהרון שישמש לו לפה.

לא מספיק שאין למשה אין הכישורים הדרושים להנהגה, הוא גם מכעיס את האלוהים עד כדי כך, שעל פי הכתוב הוא מוציא את האלוהים מכליו (תרתי משמע). מיד נראה כי הדבר כמעט גם עלה לו בחייו.

תוך כדי המעמד הנורא של שיחה עם האלוהים, ולאחר שהאל מצליח למצוא פתרונות יצירתיים לכל ההתנגדויות של משה, הוא מחליט בסופו של דבר לסרב בתוקף להוראות האלוהים: "יא ו?י??אמ?ר י?הו?ה א?ל?יו, מ?י ש??ם פ??ה ל?א?ד?ם, או? מ?י-י?ש?ו?ם א?ל??ם, או? ח?ר?ש? או? פ?ק??ח? או? ע?ו??ר--ה?ל?א א?נ?כ?י, י?הו?ה. יב ו?ע?ת??ה, ל?ך?; ו?א?נ?כ?י א?ה?י?ה ע?ם-פ??יך?, ו?הו?ר?ית?יך? א?ש??ר ת??ד?ב??ר. יג ו?י??אמ?ר, ב??י א?ד?נ?י; ש??ל?ח-נ?א, ב??י?ד-ת??ש??ל?ח."

בי אדני – שלח נא, ביד תשלח! זוהי כבר ממש עזות מצח! משה אומר בעצם לאלוהים – "בחייתכ – אם החלטת לשלוח אותי, רק בכוח הזרוע זה יעבוד לך! בידך שלך תצטרך לשלוח אותי! אני מפה לא זז!" אין ספק שמשה הצליח הפעם להרגיז את האל. ניתן להבין זאת גם מהלך הרוח של הכתוב בהמשך, וגם כי מיד מצויין:
"יד ו?י??ח?ר-א?ף י?הו?ה ב??מ?ש??ה, ו?י??אמ?ר."

והפעם האלוהים לא מתכוון לתת למשה את ההזדמנות לחמוק או להמציא תירוצים. הוא ממשיך ואומר לו: "ה?ל?א א?ה?ר?ן א?ח?יך? ה?ל??ו?י--י?ד?ע?ת??י, כ??י-ד?ב??ר י?ד?ב??ר הו?א; ו?ג?ם ה?נ??ה-הו?א י?צ?א ל?ק?ר?את?ך?, ו?ר?א?ך? ו?ש??מ?ח ב??ל?ב?ו?. טו ו?ד?ב??ר?ת?? א?ל?יו, ו?ש??מ?ת?? א?ת-ה?ד??ב?ר?ים ב??פ?יו; ו?א?נ?כ?י, א?ה?י?ה ע?ם-פ??יך? ו?ע?ם-פ??יהו?, ו?הו?ר?ית?י א?ת?כ?ם, א?ת א?ש??ר ת??ע?ש?ו?ן."

שני פסוקים אילו מחביאים בתוכם ערב רב של תחושות, רגשות ועוצמות אדירות. ניתן להבין מהם כי האלוהים ממש כועס על משה – שהרי את כל הפיסקה הזו היה אפשר לתמצת בפסוק מהסגנון של "ואהרון יהיה לך לפה". אולם האל כה עצבני, שהוא חוזר על הדברים מספר פעמים, ומדגיש את כוונתו בלא לתת שום אפשרות למשה לחמוק מאחריות: הלוא אהרון אחיך (האם משה איננו יודע שאהרון הוא אחיו?) הלוי (כמה עוד אחים יש למשה שהם אהרון שהאל צריך להדגיש שהוא משבט הלוי?) ידעתי (ברור שאתה יודע, אתה אלוהים....) כי דבר ידבר (לא סתם דבר, אלא דבר ידבר!), וגם הנה הוא (כן! לא תצליח לחמוק, הוא לא בחופש או בנסיעה לחו"ל), והוא לא סתם פה אלא הוא יוצא לקראתך, וראך (ברור שהוא ראה אותך, אחרת איך הוא יוצא לקראתך?) ושמח בליבו (כן, הוא לא יוצא כי הוא כועס עליך, אלא הוא באמת האדם שהולך לעזור לך).

וזה לא סוף הקטע. משה חוזר לחותנו כדי לדווח לו כי הוא חוזר למצרים. ואז אנו מגלים כי יהוה לא נרגע – והוא מבקש להרוג את משה! קצת שכחנו את הקטע הזה וחבל שלא שובץ בהגדה של פסח. האל פוגש את משה בדרך למולדת (!) מצרים, ומבקש להרוג אותו: "כ ו?י??ק??ח מ?ש??ה א?ת-א?ש??ת?ו? ו?א?ת-ב??נ?יו, ו?י??ר?כ??ב?ם ע?ל-ה?ח?מ?ר, ו?י??ש??ב, א?ר?צ?ה מ?צ?ר?י?ם; ו?י??ק??ח מ?ש??ה א?ת-מ?ט??ה ה?א?ל?ה?ים, ב??י?דו?.
כד ו?י?ה?י ב?ד??ר?ך?, ב??מ??לו?ן; ו?י??פ?ג??ש??הו? י?הו?ה, ו?י?ב?ק??ש? ה?מ?יתו?".

ומה שמציל אותו, הוא שאשתו (!) ציפורה מבינה את הרמז ומלה את בנו של משה. וזוהי עוד הוכחה לטענתי למעלה, כי משה לא הרגיש חלק מעם ישראל: את בנו לא העביר בברית המילה עד לרגע שבו ביקש האלוהים להמיתו, וגם אז עשתה זאת אשתו (המצווה תלויה על האב ולא על האם) ובכך הצליחה להחזיר את יהוה מכוונתו זו.

לאחר קריאה נוספת, עולה אם כן השאלה – מדוע נבחר דווקא משה, ה "אמריקאי, חילוני, מורד בסמכויות" הזה, להנהיג את עם ישראל? האם נפלה פה טעות?

פרט לחוש הצדק המפותח שלו, עומדת לזכותו של משה הצעיר עוד נקודת זכות המוזכרת בפרשה הזו רק ברמיזה, תכונה מולדת שלו. הנקודה הזו, שהיא לדעתי מהותית מאוד בסיפור בחירתו של משה רבנו כמנהיג, מופיעה בפסוק שכבר ציטטתי למעלה ואצטט בשנית:

יא ו?י??אמ?ר י?הו?ה א?ל?יו, מ?י ש??ם פ??ה ל?א?ד?ם, או? מ?י-י?ש?ו?ם א?ל??ם, או? ח?ר?ש? או? פ?ק??ח? או? ע?ו??ר--ה?ל?א א?נ?כ?י, י?הו?ה

כל הדיון בין משה לאלוהים סב סביב חוסר היכולת המילולית של משה, הקשורה בצורה חזקה לחוש השמיעה ויכולת הדיבור. והנה תגובת האל, כמעט צפויה, אבל מתייחסת גם לחושים נוספים. אילם (זה שאינו יכול לדבר), או חרש (זה שאינו יכול לשמוע), או עיור (זה שאינו יכול לראות), אולם מה בשם אלוהים הקשר של פיקח לנושא הדיון שלהם?

ראשית – "פיקח" היא תכונה שהיא חיובית, להבדיל משלושת התכונות האחרות המתוארות על דרך השלילה (חוסר יכולת של האדם ל... לשמוע... לדבר.... לראות).

שנית – "פיקח" איננו חוש, כמו שלושת האחרים, ולכן לכאורה יש פה טעות של האל בציון שלו במשפט הזה. זוהי באמת מוזרות משהו, הדורשת פרשנות והתייחסות לעומקם של דברים.

בכדי להבין את משמעות המילה פיקח, הבה נסתכל היכן נעשה בה שימוש נוסף בתנ"ך. הסמיכות הראשונה לספר שמות עם שימוש במילה פקח היא בספר מלכים פרק ו':

"יז ו?י??ת?פ??ל??ל א?ל?יש??ע, ו?י??אמ?ר, י?הו?ה, פ??ק?ח-נ?א א?ת-ע?ינ?יו ו?י?ר?א?ה; ו?י??פ?ק?ח י?הו?ה, א?ת-ע?ינ?י ה?נ??ע?ר, ו?י??ר?א ו?ה?נ??ה ה?ה?ר מ?ל?א סו?ס?ים ו?ר?כ?ב א?ש?, ס?ב?יב?ת א?ל?יש??ע. יח ו?י??ר?דו?, א?ל?יו, ו?י??ת?פ??ל??ל א?ל?יש??ע א?ל-י?הו?ה ו?י??אמ?ר, ה?ך?-נ?א א?ת-ה?ג?ו?י-ה?ז??ה ב??ס??נ?ו?ר?ים; ו?י??כ??ם ב??ס??נ?ו?ר?ים, כ??ד?ב?ר א?ל?יש??ע. יט ו?י??אמ?ר א?ל?ה?ם א?ל?יש??ע, ל?א ז?ה ה?ד??ר?ך? ו?ל?א ז?ה ה?ע?יר--ל?כו? א?ח?ר?י, ו?או?ל?יכ?ה א?ת?כ?ם א?ל-ה?א?יש? א?ש??ר ת??ב?ק??ש?ו?ן; ו?י??ל?ך? או?ת?ם, ש??מ?רו?נ?ה. כ ו?י?ה?י, כ??ב?א?ם ש??מ?רו?ן, ו?י??אמ?ר א?ל?יש??ע, י?הו?ה פ??ק?ח א?ת-ע?ינ?י-א?ל??ה ו?י?ר?או?; ו?י??פ?ק?ח י?הו?ה, א?ת-ע?ינ?יה?ם, ו?י??ר?או?, ו?ה?נ??ה ב??תו?ך? ש??מ?רו?ן. כא ו?י??אמ?ר מ?ל?ך?-י?ש??ר?א?ל א?ל-א?ל?יש??ע, כ??ר?א?תו? או?ת?ם: ה?א?כ??ה א?כ??ה, א?ב?י. כב ו?י??אמ?ר ל?א ת?כ??ה, ה?א?ש??ר ש??ב?ית? ב??ח?ר?ב??ך? ו?ב?ק?ש??ת??ך? א?ת??ה מ?כ??ה; ש??ים ל?ח?ם ו?מ?י?ם ל?פ?נ?יה?ם, ו?י?אכ?לו? ו?י?ש??ת?ו?, ו?י?ל?כו?, א?ל-א?ד?נ?יה?ם. כג ו?י??כ?ר?ה ל?ה?ם כ??ר?ה ג?דו?ל?ה, ו?י??אכ?לו? ו?י??ש??ת?ו?, ו?י?ש??ל??ח?ם, ו?י??ל?כו? א?ל-א?ד?נ?יה?ם; ו?ל?א-י?ס?פו? עו?ד ג??דו?ד?י א?ר?ם, ל?בו?א ב??א?ר?ץ י?ש??ר?א?ל." {פ}

לא בכדי אנו משתמשים היום במילה "פיקח" כדי לציין מישהו חכם, הרואה את המציאות בצורה שונה מאשר אנשים אחרים! ע"פ סיפור המעשה של אלישע, פקח הוא לא רק מי שעיניו פקוחות פיסית בכדי לראות עצמים גשמיים, אלא מי שמסוגל לראות את הישויות העליונות (המלאכים, האלוהים וכליהם).

היום אנו קוראים לאנשים כאלו "אנשי רוח" או "מיסטיקנים", ולא בכדי שהאל מדגיש את היכולת הזו ביחד עם רשימת החושים האחרים – זוהי לא תכונה נרכשת, אלא תכונה מולדת, בדיוק כמו תכונת השמיעה או האילמות, הפקחות היא תכונה שבני אדם נולדים איתה – או לא, ובכך נשגב משה משאר בני דורו.

ובאמת, מאוחר יותר אנו רואים כי משה והאלוהים מתקשרים זה עם זה בקשר ישיר (ספר שמות פרק לג'):יא ו?ד?ב??ר י?הו?ה א?ל-מ?ש??ה פ??נ?ים א?ל-פ??נ?ים, כ??א?ש??ר י?ד?ב??ר א?יש? א?ל-ר?ע?הו?; ו?ש??ב, א?ל-ה?מ??ח?נ?ה, ו?מ?ש??ר?תו? י?הו?ש??ע? ב??ן-נו?ן נ?ע?ר, ל?א י?מ?יש? מ?ת?ו?ך? ה?א?ה?ל. {פ}
ואת המשך הסיפור אנו מכירים.

במאמר הבא אשתמש בתכונת הפקחות בכדי לנפץ מיתוס עתיק יומין, את מיתוס הסנה הבוער, שלא בער ולא נשרף – טעות תאולוגית היא לחשוב כך.

ערן בן-שחר הוא בעל תואר II בפיסיקה תאורטית, יזם, הוגה דעות ומחבר של ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים. בין ספריו: "עופר וחידת המים", "42 מדריך כיס להעצמה אישית" וכן רב המכר "דובידוב עושה כסף".