במהלך השבוע הקרוב, כמדי שנה, נסב לסעודת ליל הסדר ונספר שוב את סיפור השחרור של העברים מדי המצרים. זוהי מוסכמה שגורה כל כך, שרק כאשר בודקים אותה מגלים שהחירות לא הגיעה מיד עם סיום העבודה הכפויה במצרים ואחרי חציית ים סוף.
לאחר האופוריה של השחרור, כאשר עלה משה להר ובושש לבוא, לא השכיל העם להסתפק בנוכחות האל המופשט. הוא ביקש מיד אל של חומר, עגל זהב, אותו מכר ידוע מהארץ הישנה מצרים. העם גם היה לא היה בוגר מספיק כדי למצוא משמעת עצמית בתוכו וביקש מיד נוכחות גשמית של מנהיג.
במילים אחרות, העברים יצאו לחירות חיצונית אבל עדיין היו עבדים בנפשם.
ניתן לחשוב שבתקופה המודרנית שלנו, בני האדם חופשיים יותר: אין אלילות, יש אמונה באל ויש הבנה של היקום כביטוי של אנרגיה ושל רוח. קל יותר להשיג אמצעי מחיה, יש מודעות לזכויות אדם ויש יותר דמוקרטיה.
אבל החופש הוא חלקי. עדיין קיימים כבלים גלויים ונסתרים. האם אנחנו עדיין באמת חופשיים?
אפשר להבין מהו חופש על פי חלוקת העבדות לחיצונית ולפנימית, וחלוקת החירות לחיצונית ופנימית:
סימנים לעבדות פנימית וחיצונית
סימנים לעבדות חיצונית:
אנחנו חייבים לעבוד, להתפרנס, ולקיים את עצמנו; אנחנו תלויים בזולתנו מבחינת הפרנסה ומבחינה חברתית ונפשית.
סימנים לעבדות פנימית:
- בדומה לתקופת משה רבים עדיין מאמינים שהעם זקוק למנהיג חזק ומוכנים לוותר על הדמוקרטיה. זהו חוסר אמון בעצמנו, בטוב שבנו, ובחוכמה שבנו שהיא בעצם החוכמה האלוהית.
- אנחנו זקוקים לחוקים חיצוניים כמו חוקי תנועה או למישהו שיאיים עלינו אם נחטא, כמו פיטורין במקרה של איחורים וחיסורים במקום העבודה או לבונוסים כדי להיות עובדים ממושמעים.
- אנחנו שבויים בידי אמות מידה שנקבעות על ידי דעת קהל בלתי נראה. אופנה, למשל, אם זה של בגדים או רהיטים או בתים, או נושאים שאנחנו מתעניינים בהם משום שכולם מתעניינים. דוגמה אחרת היא רמת חיים שאנחנו חיים לפיה כדי להתאים את עצמנו לסביבה ואנחנו אפילו לא חשים בכך.
- אנחנו מעריצים אנשים ורוצים להידמות למפורסמים ועשירים.
- כדי לקבל אהבה ואהדה אנחנו מוכנים לוותר על אותנטיות, לשקר לעצמנו ולאחרים, לעבוד קשה מדי עבור הצלחה, מעמד, עושר או להתערב ולעזור כשלא מבקשים מאיתנו.
- אנחנו מזדהים עם מה ששייך לנו כמו חפצים, סטטוס וחברים ונצמדים אליהם. אנחנו בתוכנו מתאבלים על מה שאיבדנו, על איבוד כסף, ירידה במעמד, איבוד בני זוג ונעורים, איבוד בריאות, ואיבוד דעה חיובית של הזולת. כשמאבדים את הכל אנחנו נצמדים לזיכרונות. רבים מאיתנו נצמדים לחיים שלא בחרנו בהם, לאנשים או עבודה ללא סיבה הגיונית. כל היצמדות גם לחיובי היא שיעבוד.
- התמכרות לכל דבר היא עבדות מהסוג הגרוע ביותר.
- פחד הוא שיעבוד.
- למעשה כל מה שאנחנו - מביא לעבדות. אנחנו חיים בגוף שלא בחרנו בו, במין שלא בחרנו בו, נולדנו למשפחה שלא בחרנו בה. יכולת שכלית, כישרונות, חסרונות, במידה רבה נכפו עלינו. אפילו ארץ מגורים, דת ועם שנולדנו לתוכם, אנחנו נשארים שם למרות שאנחנו יכולים לבחור אחרים. גם אם נשנה אותם הם ילוו אותנו כל ימי חיינו.
- אנחנו לא בוחרים במחשבות. ברוב המקרים הן מגיעות כאורחים לא קרואים. גם מחשבות לא נעימות כמו מחשבות של פחד, תבוסה, וזיכרונות קשים נדבקות אלינו וכאשר אנחנו מגרשים אותן והן חוזרות שוב ושוב.
- קשה עוד יותר לבחור רגשות. רגשות של תסכול, פחד, ואפילו של שמחה מגיעים פתאום בלא שנבקש.
חירות חיצונית
כאשר האדם הוא כביכול בעל חירות חיצונית, כי הוא עשיר ובעל משפחה וחברים רבים עדיין וקיים שיעבוד פנימי, למרות שאין לזלזל בחופש מסוים שהם מעניקים לו. כדי להרגיש טוב ולהתחמק מתחושת החוסר, בוחרים רוב בני האדם בפיתרון הנדסי פשוט. אם המיכל ריק נמלא אותו כל הזמן בכל פעם שהוא מתרוקן. בכל רגע ממלאים סיפוק רגעי והרגעים האלו מצטברים לתקופת חיים. למשל, בילוי במסעדה או במסיבה או טיול מספקים הנאה לשבוע, אז עם תום השבוע מסתיימת ההנאה ויוצאים שוב לבילוי.
נישואין מלווים באושר למשך מספר שנים ואז מגיע השעמום. עם תחושת השגרה בני הזוג יוצרים בעיות שהן עילה לגירושין, מתגרשים, מתחתנים מחדש, או יוצאים מחדש עם בני זוג חדשים, ושוב בני הזוג, לאחר הריגוש הראשוני, מתחילים להשתעמם, מגלים בעיות חדשות, שוב מתגרשים וחוזר חלילה.
כך גם עושים מתעשרים שלעולם אינם שבעים מהרווחים שכבר הושגו. בדרך זו מתעלמים מהריקנות הפנימית, מתחושת החסר, וממלאים את החור השחור. אלא שהפיתרון המתמטי איננו פועל בענייני רוח. החור השחור איננו מתמלא מלכתחילה. ניתן רק להרדים את תחושת החוסר. עגל הזהב איננו האושר האמיתי ואיננו הביטחון האמיתי.
אם הגוף שלנו משעבד אותנו, הרגשות והמחשבות מגיעים אלינו בלא רשות, שלא לדבר על מחלות, מצב כספי שלעתים קרובות שונה ממה שאנחנו רוצים, וחיים שנראים שהם קורים, כפי שג`ון לנון כתב, בשעה שאנחנו מתכננים חיים אחרים, האם תיתכן חירות?
כן. היא קיימת כשמכירים בה. זוהי החירות הפנימית.
חירות פנימית
- השלמה עם מה שאנחנו ומה שיש לנו. כאשר איננו נאבקים עם התדמית שלנו ושאר הצרכים של האגו, קל לנו להשיג את המהות הבסיסית של החיים, כמו שמחה, ומילוי המטרה שלשמה הגענו והיא חבויה בכישרונות שלנו ואפילו בתנאי החיים שלנו.
- הדרך המוצעת על ידי הבודהיזם היא לא להזדהות. איננו הגוף, איננו המעמד, איננו המקצוע שלנו וכמובן איננו החפצים שברשותנו. אם אנחנו מוכנים לוותר על הכל כולל החיים שלנו כשיבואו אל קיצם, אנחנו חופשיים.
- אם אנחנו מאושרים בכל תנאי ללא תלות במצב החיצוני שלנו אנחנו חופשיים.
- כל חירות היא קודם כל חירות פנימית. אין חירות חיצונית ללא חירות פנימית. וחירות פנימית פירושה קודם כל להגיע אל הגרעין הפנימי, אל תחושת השקט שמעידה על הגעה למקום הנכון.
מדיטציה לחופש פנימי
ניתן להגיע לחוסר תלות ולעצמאות נפשית ולאושר בדרכים שונות, ביניהן מדיטציות, ולמידה וחקירה פנימית קפדנית וחסרת פניות. עם זאת כדאי לזכור שתחושת האושר הבלתי תלויה היא רק תוצאה של דרך ולא המקור עצמו.
דרך אחת להגיע אל הגרעין הפנימי היא מבט מתוך הפנימיות אל הגוף שלכם, אל המעשים שעושים, מה שמביא לסוג של כפילות פנימית. למה הכוונה? אתם פוסעים שוב ושוב באותו נתיב העמוק והסלול שיצרתם במשך שנים יחד עם האחרים. בשלב הזה של החיים אתם פונים ימינה או שמאלה בצעדים מהוססים ויוצרים שביל נוסף לא ברור עדיין ולא ידוע מה היעד שלו ואם תגיעו בכלל לאיזשהו מקום. השביל החדש מוביל לחופש.
נתיב חדש זה הוא התבוננות עצמית. ברגע שאתם מתבוננים בעצמכם, כבר אינכם הגוף. אתם התודעה המתבוננת בגוף. זוהי תחילת החופש. אי הזדהות עם עצמכם הוא החופש.
התבוננות זאת יכולה להיות מדיטציה שאורכת כחצי שעה או יותר בישיבה דמומה אבל ניתן גם לבצע אותה תוך כדי החיים עצמם. אתם יכולים להביט בעצמכם בשעה שאתם משוחחים עם מישהו, או מתרגשים או מקנאים, או מתלהמים או מתחנפים וכל אותו זמן אתם שוהים בשתי נקודות, אחד הפעיל כלפי חוץ, והאחר המתבונן בו. אתם פוסעים בו זמנית בשני השבילים.
בשלב מסוים תצליחו להעביר את המיקוד מהשניות הזאת אל המתבונן בלבד כשהמתבונן הופך לעיקר והפעיל הופך לרקע, למשהו משני. באותו רגע אתם חופשיים לגמרי. כי באותו רגע אינכם האסיר הכלוא בתוך גוף שניתכים עליו מכות החיים והוא תלוי בחסדי הגורל או באנשים שסביבו אלא אתם הרוח עצמה, הניצוץ האלוהי. זוהי החירות הפנימית.
אם נשנה את המציאות הפנימית תשתנה במקביל החירות החיצונית. נוכל להתחבר לאנשים שמתאימים לנו ולעבודה שמתאימה לנו, או לפחות לא נסבול במקום שאנחנו חייבים להיות בו. אי אפשר שלא להתחשב בחוקי המציאות, אבל אפשר להגיע לאושר בכל מציאות שהיא.
גליה קופליס היא חוקרת רוחנית