פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      קול ששון וקול שמחה?

      האם ניתן להיות מאושרים ללא סיבה? והאם שמלה לבנה וטבעת נישואין יעמידו אותנו תחת חופת האושר הנכסף? ביקורת ספרים

      "מאושרים ללא סיבה: שבעה צעדים לאושר מבפנים החוצה". מאת:
      מרסי שימוף וקרול קליין. תירגם מאנגלית: מעיין זיגדון. הוצאת מודן, 310 עמ', 88 שקלים

      "להתחתן". מאת: אליזבת גילברט. תירגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 303 עמ', 89 שקלים


      השבוע הוא שוב הציע לי להתחתן. הוא עושה את זה פעם בשבוע בערך, כבר שנה, חייבים להעריך את העקביות. הוא אומר שאני מדברת שטויות, שזו לא עקביות, שקוראים לזה אהבה, אבל אני אומרת שאין שום סיבה לסחוב את האהבה בבוץ הטקסי הזה. ואני גם תמיד אומרת לא. ומוסיפה, ליתר בטחון, שזה לא אישי: אני אף פעם לא אתחתן. הוא הגבר השלישי שמציע לי להתחתן ולכולם אמרתי לא. הם כולם היו משוכנעים שזה יעשה אותי מאושרת. כולם טעו. הטעות היחידה שלי היתה שבמקרה מספר 2 אמרתי בהתחלה "לא עכשיו", ואחר כך "נראה לי שכן" ובסוף אפילו "נו כבר". ארבעה זוגות נעליים לבנות וארבעה חודשים אחר כך התגרשתי, כמובן.

      דווקא בחתונה עצמה הייתי מאושרת (או שהוויסקי היה ממש משובח).

      אנשים חושבים שהם יודעים מה יעשה אותם מאושרים, אבל מחקרים מדעיים מוכיחים שהם טועים. אין שום דרך לדעת מה באמת יגרום למישהו אושר. זה הדבר הראשון שלמדתי מהספר החדש שלי.

      כבר חודש שאני הוגה בו יומם וליל. נושאת אותו אתי לכל מקום, מסמנת אוזני חמור קטנות, ממרקרת שורות משמעותיות, הופכת את הדפים שוב ושוב, משל הייתי פראני של סלינג'ר. ברגע הראשון ש"מאושרים ללא סיבה" נחת לראשונה בידי, הוא זכה לנחירת בוז קרירה. עטיפה של סמיילי ורוד, נו באמת. עלעול קצר הראה שתוכו כברו: שלל מחקרים מדעיים, סיפורים אישיים, גורואים וסתם ידוענים שהותכו יחדיו לכדי מקשה אחת שמסקנתה הסופית היא: האושר בהישג יד, רק לא מיד.

      בתור מי שיכולה לכתוב את הספר "מדוכאים עם סיבות מצוינות" אני רוצה בכל מאודי לזלזל בספר הזה. הרי מה לא ניסיתי? מדיטיציות, ויפאסנה, טיפולים, כדורים, סדנאות. הייתי. עשיתי. התבאסתי. מה לא קראתי? ספרי עזרה עצמית, פסיכולוגיה מעשית, מדיטציה שימושית, מלאני קליין, "הדרמה של הילד המחונן", "הצעקה הראשונית", פרויד (זיגמונד) ופריידי (ננסי).

      אבל איכשהו התחלתי לקרוא והיה משהו בספר הזה. אי אפשר אפילו לומר שזה היה משהו חמקמק, כי הוא פשוט עד כדי כאב. בשפה, בניסוחים, בתרגילים. כולו אומר פשטות אמריקאית אופטימית.

      אני קוראת על אנשים שזכו בלוטו ונשארו לא מאושרים באותה מידה, על מים שהתגבשו לכדי קריסטל סימטרי יפיפה כי נזירים טיבטיים חשבו אליהם מחשבות טובות, על בלוטת האמיגדלה העצבנית שלי, על 60 אלף מחשבות שחולפות לבנאדם נורמלי בראש מדי יום ומתוכן 45 אלף הן שליליות. אז נכון שקללתם של הזמנים האלו היא האמונה שמגיע לך להיות מאושר, את אבותינו לא הטריד האושר כשהם ייבשו ביצות וכל זה. ועדיין, הספק מנקר בי: באמת אפשר להיות מאושרים? אני מחליטה לעשות מחקר משל עצמי עלי ועל חברי. אני מנצלת כל שיחת סלון לשאול את שלוש השאלות הגורליות, המשמעותיות, שלפי שימוף וקליין כל האנשים המאושרים באמת השיבו עליהן באותה הדרך (אל דאגה, השאלות יופיעו בהמשך).

      זה נכון שהכי צפוי שהאמריקאים יבטיחו אושר בתמורה לעבודה קשה, אבל אני מוכנה לנסות את התרגילים: אומרת לעצמי דברים נחמדים מול המראה (מביך כמו שזה נשמע, אפקטיבי אפילו יותר), מברכת כל בוקר על הטוב שיש לי, מבינה אולי לראשונה בחיי שכל פעם שרציתי להכאיב למישהו אחר רק הכאבתי לעצמי, שהרגשות שלי הם לא אני, הם רק עיפרון שאני מחזיקה באגרוף קפוץ היטב ויכולה לשחרר. אני חושבת שזה עוזר. אני מוצאת משהו בפנים. לא נעים להודות. אבל זה נכון. יש איזה מרכז שקט שמנצנץ וממשיך להתרחב, לאט לאט כמו היקום.

      אני מודה ביני לבין עצמי שיש משהו מאוד הגיוני בטענה הראשונית שהמחברות מעלות והיא שיש מדרג של אושר. יש אנשים שיש להם הכל והם עדיין אומללים, יש אנשים שמאושרים עם סיבה, כי קרה להם משהו טוב, אבל יש גם כאלו שלא משנה מה קורה - טוב להם. אלו המאושרים ללא סיבה. המחברות אומרות לנו שיש אושר אחר והן יביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות יש ויש.

      כבר לא נלחמת במציאות

      אחת מאותם מאושרים ללא סיבה היא אליזבט גילברט, מחברת רב המכר האוטוביוגרפי החינני "לאכול, להתפלל, לאהוב". ספרה של גילברט, שגולל שנה של חיפוש עצמי בעת מסעותיה בעולם, נושא בעצמו אפקט של נחמה והעצמה. המובאה ששימוף וקליין בחרו להביא מתוך ספרה היא זו שבה אליזבת (ליז בשביל הקוראים) שמעה בת קול שאמרה לה לעזוב את בעלה, להתגרש ולצאת למסע שבסופו, כידוע לקוראי הספר, המתינה לה אהבה גדולה, רב מכר מטורף ועיבוד לסרט בכיכובה של ג'וליה רוברטס. אולי זה היה קול האלוהים ואולי הקול שלה עצמה. בכל אופן, אם היתה זו סכיזופרניה היא בהחלט השתלמה. גילברט מספרת בספר שמאז היא תמיד מחוברת לאלוהים. היא שואלת אותו מה לעשות עכשיו ומה היא אמורה להבין כדי להמשיך הלאה, היא כבר לא נלחמת במציאות.

      מיד אחרי הנאום של גילברט, מציעות המחברות דרכים להתחבר לקול הפנימי: לכתוב לאלוהים במחברת מיוחדת, לבקש סימנים מהיקום או לפתוח ספר מושך במיוחד.

      עצלה כצפוי, החלטתי לבקש פיצה מהיקום ובינתיים, עד שהיא תגיע, לקרוא את הספר החדש של גילברט עצמה: "להתחתן".

      אפילו הכותרת של הספר הזה סיקרנה אותי. ציפיתי מגילברט לסיפור מרגש שיוביל למוסר השכל משחרר בסוגייה הסבוכה - נישואים: בעד או נגד. קצת רציתי שהיא תהיה נגד וקצת קיוויתי שהיא תהיה בעד, ותשכנע על הדרך גם אותי. בכל מקרה, הסתקרנתי לשמוע מה יש לה להגיד. האמת, אפילו חיכיתי בקוצר רוח. "לאכול, לאהוב, להתפלל" הוא אולי לא יצירת מופת ספרותית, אבל הוא כיף גדול בכל קנה מידה. שנון, מצחיק, מלא חן. שמחתי לגלות שהספר החדש ממשיך בדיוק מהמקום שהספר הקודם נגמר ונכתב באותו קול. כשהתחלתי לקרוא בכלל הייתי מרוצה: גילברט אינה אוהדת גדולה של מוסד הנישואים וזו בערך הסיבה שהיא כתבה את הספר הזה.

      לזכותי אומר שגם בפעם היחידה שהתחתנתי לא באמת התחתנתי. לא הייתי מוכנה לרבנות, או לקפריסין או בקיצור לכך שיהיו מסמכים רשמיים מסוג כלשהו שיאפשרו למשרד הפנים לשנות את הסטטוס האישי בתעודת הזהות שלי. קשה להאמין שיכול להיות משהו נורא באירוע שמשלח אותך לקנות שמלה באלפי שקלים ללא רגשות אשם. אבל הנישואים הם לא האהבה. הם הצהרה כלכלית, חברתית, תרבותית ולא אישית בכלל. גם גילברט חושבת ככה. או לפחות חשבה ככה.

      אחרי שבסוף הספר הקודם, בתום המסע שלה היא מצאה את עצמה ואת אהוב לבה פליפה, בספר הזה היא בסך הכול רוצה לגור אתו באושר ובעושר עד עצם היום הבא. אבל אז שלטונות ההגירה האמריקאים גירשו את פליפה לניכר. אם לחסוך את כל הלוגיסטיקות המסובכות שגילברט למרבה הצער אינה חוסכת מקוראותיה, הפתרון היחידי של הזוג הלא-צעיר והמאוהב הוא לבלות בחו"ל תקופה מסוימת ואז לחזור לארצות הברית ולהתחתן. גילברט יודעת שאין לה שום ברירה אחרת והיא רוצה מאוד לשכנע את עצמה שיש היגיון כלשהו בנישואים הללו.

      התוצאה של השכנוע הזה הוא ספר מאוד מחקרי באופיו, ממש ספר עיוני ביחס לספר הקודם. גילברט, בשקדנות של חנונית אמיתית, ממפה את מוסד הנישואים המערבי לאורך ההיסטוריה, חושפת את סיפור נישואיה של סבתא גילברט, אמא גילברט ועוד כל מיני אנשים נשואים ממקומות אקזוטיים ומרתקים שבהם היא מסתובבת עד שממשלת ארצות הברית תיתן לה ולאהובה לשוב הביתה. היא נשארת בדיוק אותה מספרת חיננית עתירת הרפתקאות ותאבת ידע, ומאוד מצחיק לקרוא על הביקור שלה בבית של זוג צעיר שמגדל למחייתו צפרדעים. אבל בשורה התחתונה הספר מאכזב. זה לא עובד. אולי זה השכנוע העצמי, אולי העובדה ששום דבר לא באמת קורה לגיבורה - היא רק מנסה לשכנע את עצמה למה זה נכון להתחתן - אולי זה הסוף המאולץ שבו היא מגיעה למסקנה שנישואים הם בסופו של דבר המעשה החתרני ביותר נגד המדינה, ואולי אני סתם חמוצה אחרי שראיתי באינטרנט תמונה של גילברט האמזונה הבלונדינית היפה עם פליפה. ציפיתי לתואם חוויאר בארדם מינימום (מי שמגלם את פליפה בסרט) אבל כנראה שגילברט באמת לא צריכה הרבה כדי להיות מאושרת, פליפה האמיתי הוא דוד זקן נמוך ומעוך.

      כן מעשן, כן שותה, מנצח את כולם בפוקר

      ואז החלטתי לפנות לבן אדם היחיד שאני מכירה שהוא מאושר בלי סיבה. ההנחה הבסיסית שלי היתה שאם יש משהו בספר של שימוף וקליין, גם הוא יענה כמו שאר מושאי המחקר שלה בדיוק את אותן תשובות לשלוש השאלות שלהן. מאחר שהיקום בעדי (ועל כך בהמשך), השאמאן בעצמו התקשר עוד לפני שהספקתי והודיע שהוא בא לביקור בעיר. אנטי קפיטליסט, אנטי בורגניסט. תמיד מחייך. כן שותה. כן מעשן. מנצח את כולם בפוקר. פעם הוא רקח חומוס ועשה סמי הזייה (או להיפך), עכשיו הוא מגדל ארטישוקים אורגניים על ארבעים דונם מול היער הכי יפה שיש. הוא מגיע, ומביא אתו פיצה ואת האשה שלו, יוקו, שהיא גם יפה גם חכמה, גם קראה את "חולית" ואפילו מצליחה להשחיל שורה או שתיים כשהוא מדבר, שזה כבר באמת מדע בדיוני. עשר שנים הם ביחד בלי טבעת ועדיין מאוהבים כמו ילדים.

      אחרי הבירה (כולם) והנשיקות (הם) אני מכחכחת בגרוני והשאמאן אומר, "יאללה, מתחילים". שלוש שאלות, אני אומרת, יש לי שלוש שאלות לשאול. תחשבו על זה טוב. "טוב, אל תפחידי" אומרת יוקו. והשאמאן אומר "בדיוק השבוע עשיתי רורשאך בשביל הכיף, זה בא לי טוב העניין הזה של מבחנים". (השאמאן קיבל 800 בפסיכומטרי, קשה להתווכח עם זה). "שאלה ראשונה: אתם חושבים שהיקום בעדכם?". השאמאן ממולל את זקנו ויוקו אומרת "תשמעי, אני לא בטוחה בכלל שיש דבר כזה יקום, אז למה את בדיוק מתכוונת, לאלוהים? לגאיה? לטבע?" השמאן אומר "בטח שהיקום בעדי, ויש לי אפילו הוכחה. זוכרת שלא הספקתי לקנות כרטיס להופעה של ליאונרד כהן?", הוא שואל. "לא, אני זוכרת שהיה לך כרטיס לשורה הראשונה עם אופציה לשבת לכהן על הברכיים", אני עונה. "זה בגלל שביום של ההופעה בא אלי קליינט קבוע לחומוסייה ושאל אם אני בא, וכשאמרתי שלא הוא פשוט שלף לי כרטיס אחד. אז ברור שהיקום בעדי. צ'ק. יאללה, נקסט".

      "טוב" אמרתי, "שאלה שנייה: אתה מאמין לכל המחשבות שלך?" יוקו אומרת: "לאיזה? לרעות? למחשבות האובסססיביות? הרי אם אני יודעת שהן אובססיביות כנראה שאני לא ממש מאמינה להן". יוקו מתחילה לצחוק. השאמאן אומר "זה דווקא עניין רציני. תשמעי, אני בעיקרון לא מאמין לאף מחשבה שלי. אולי אני מחבב אותה אולי אני נגעל ממנה, אבל להאמין לה? מה, השתגעתי? מה, אני לא יודע איזה שטויות חשבתי? עם מחשבות ועם אמא לא כדאי להסתבך. לא מאמין לא למחשבות שלי, לא לעיתונים ולא לדיסנילנד. אני רק מאמין בי. ביוקו ובי".

      אין מה להגיד - שתיים מתוך שתיים. השאמאן קלע בול. את שאלת הסיום אין אפילו צורך לשאול. אבל אני מציגה אותה רק לשם הפרוטוקול: "האם אתה נוצר את הרגעים הטובים?" השאמאן מסתכל עלי ושנינו מתחילים לצחוק. כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מזכיר לי שפעם כשהיינו צעירים ועניים יותר הלכנו לים, שתינו בירה ונכנסנו עם חולצה ותחתונים למים. והוא אמר לי, תזכרי את הרגע הזה, את השמש הבוהקת על החולצה שלקחת לי ולא החזרת עם הדינואורים הקטנים והצבעוניים. תזכרי שהיית מאושרת.

      ואז השאמאן אומר "אם סיימנו אז תוציאי את הוויסקי גלנפידיך הטוב שלך, ונרים כוסית לרגל האירוע". "איזה אירוע", אני שואלת, "האושר?", והוא אומר "אכן, לא יכול להיות מאושר ממני, אני ויוקו מתחתנים".