גורו אלפי

איך עושים סדר בניו אייג'? איך לוקחים את בליל הנוסחאות הרוחניות ואת המלל האינסופי וחסר-ההירארכיה שמשלב פסיכולוגיה מערבית, תורות מזרחיות, מיסטיקה ועוד מכל הבא ליד ועושים ממנו דבר אחד? לדידי, זו נראתה משימה אבודה מראש. אך התברר לי שיש ישראלי אחד ומיוחד שיכול, בצניעות ומבלי להכריז על עצמו דבר, להדריך את קהלו בנבכי התופעה הבלתי ניתנת להגדרה של הניו אייג' – אורי לוטן ז"ל. לוטן, ההיפי הישראלי האולטימטיבי ומהתרמילאים הראשונים במזרח, מי שחווה על בשרו את ההתאהבות בהודו ומי שבמובנים רבים גם התפכח ממנה, מגיש לנו ספר שמבוסס על סדרת רשימות שהופיעו באתר האינטרנט של מעריב, במדור הניו אייג'.

אורי לוטן אינו מבקר תרבות ואפילו לא אינטלקטואל במלוא מובן המילה אבל זכויותיו בתרבות הישראלית – כשדרן רדיו מיתולוגי וכאחד הראשונים שהביאו לאוזנינו את צלילי הרוק של ה-70' – רבות על מגרעותיו. לאור כל זאת, אין לראות בספר תיאור של תופעה תרבותית וגם לא ניתוח שלה אלא סדרה של סקירות על קצה המזלג שפורשת גלריה מרתקת של אישים ותופעות שהיו לנקודות מפתח ביצירתו של ה'עידן החדש'.

כל מי שהאזין אי-פעם לחסיד ניו-אייג' טרי יכול היה להתרשם משני דברים, שניהם צדדים שונים של אותו מטבע. הראשון הוא הטון הרגוע והמהפנט שבו מדקלמים החסידים סדרה של ציטוטים של אנשים אחרים: חכמים, רבנים ומוארים למיניהם. נימת הקול שתמיד מובילה אותי לתחושה שבטון כזה של דיבור כל דבר יכול להיאמר, להיות אמת. הצד השני של המטבע הוא איבוד כל חוש ביקורת עצמית וכח לחשיבה עצמאית שמעידות על הניסיון לעקור מליבם את הציניות שבתרבות המודרנית מתוך מחשבה להגיע לאיזו תמימות ראשונית, נאיביות קוסמית. מעל לתופעות הללו מתנוסס לו מושג אחד, דמות אחת שבלעדיה תישמט הקרקע מתחת לאותם חסידים ישרים ושוטים – הגורו.

"בהודו יש המון גורואים", כותב לוטן, "הייתי אומר לפחות מליון. זה נשמע מופרך אבל אל תשכחו שהודו היא בעצם תת-יבשת המונה למעלה ממיליארד גברים נשים וטף, פלוס כמה מליוני פרות קדושות, שהקדושה מכולן היא מוסד הגורו". לוטן עצמו מתאר בחמישה פרקים מרתקים איך "גילה" את עצמו בגרעין הראשון של חסידי אושו בפונה (עוד לפני שקראו לו אושו בכלל) והלך שבי אחריו שבע שנים רק כדי לגלות שהאיש עומד מאחורי סדרה של פשעים ועבירות לא כל-כך קלות – החל משקרים לחסידים וכלה בתאבת בצע, הרעלה ורצח. כך, לוטן עמו שוחט את אחת הפרות הקדושות ביותר לתרבות הניו-אייג' ואחת המפורסמות שבהן ואולי אף הפרה הקדושה ביותר של חיי לוטן עצמו.

אך חוש ביקורתו של לוטן אינו אחיד. מצד אחד הוא מספק לנו פתח הצצה אל מאחורי הקלעים של תעשיית הגורואים ומצד שני פרקים רבים מדי של הספר מאמצים הנחות יסוד מופרכות לחלוטין, כמו זו שלהיטלר היו כוחות על-טבעיים שעזרו לו להפנט את העם הגרמני או כמו זו שטוענת שישו מעולם לא נצלב אלא ניצל בידי חסידיו, הוברח למזרח שם המשיך להטיף ולהורות. לעומתם, ישנם כמה פרקים מרתקים על גורואים שאינם מוכרים לציבור הרחב כמו פראם ראוואט ואורובינדו שנותנים רוחב יריעה למבט החדגוני והמקובל על תורות מן המזרח.

מישל וולבק, בספרו 'להישאר בחיים וטקסטים אחרים' מאפיין את הניו אייג' כך: "טכניקות החניכה של השינוי שמפיצות סדנאות הניו אייג' שמות לעצמן למטרה ליצור בני אדם משתנים לאין סוף, משוללים כל קשיחות אינטלקטואלית או רגשית". הקריאה בספרו של לוטן רק מחזקת טענה זו, שכן מהסקירות הקצרות מדי, שמתמקדות לעיתים קרובות באנקדוטות ורכילות ולא בתוכן יוצרות מבט מרפרף, לא מחויב וכלל לא מעמיק. אולי זה לוטן עצמו וסגנון כתיבתו ואולי זה הדבר האחד שניתן לומר על הניו אייג' עצמו. עם זאת, כתיבתו החיננית וידיעותיו הרבות של אורי לוטן מאפשרות לשקוע בקריאה נעימה וקלילה שמאפשרת פשוט 'להתחבר' ו'לזרום'.


"יש חדש במערב - תולדות הניו-אייג'" מאת אורי לוטן. הוצאת מדף