שיגעון של תקשור

רגש גועש ושיגוע יכולים להיות דבר נפלא, אם תוך כדי האדם מצליח להישאר מחובר. גילבר רובננקו-דיין על רגשות, שיגעון והתקשור שביניהם

כמעט כל בני האדם משוגעים ולא משוגעים בעת ובעונה אחת. המילה משוגע באה מהשורש ש.ג.ע שבמשחק קל הופך ל-ג.ע.ש. ואכן, כולנו גועשים מעת לעת ברגש לא מובן, נותנים לו להשתלט עלינו עד כדי אובדן כל קשר עם המציאות. ההבדל בין שיגוע לשיגוע, בין אדם לאדם, הוא בדרגת ההזדהות עם אותו רגש חולף, אך לא ברמה המהותית, המבנית, של איך כל המנגנון הזה עובד.

רגש יכול להיות דבר נפלא. רגש גועש ושיגוע יכולים להיות דבר נפלא, אם תוך כדי האדם מצליח להישאר מחובר כמו בתקשור, נוכח כמו במדיטציה, מתמסר וכנוע כמו באהבה טנטרית. אבל כשהרגש תופס עמדה וכוח ובעל הבית יוצא לחופשה – הרגש נהיה הרסני.

חלק מהמשוגעים - פשוט תפסו אותם. את הרוב עוד לא תפסו. הרוב כלואים בבית המשוגעים הענק לו אנו קוראים כדור הארץ. הרבה פעמים זה טוב, שאנחנו תופסים משוגעים כדברינו ומכניסים אותם לטיפול, אם הם נכנסים לתהליך של עבודה שבו הם מתעוררים ולומדים תקשור או מדיטציה או אהבה. מבחינתי שלוש המילים הללו מאוד קרובות וכך או אחרת מובילות לאותו "מקום". אבל חלק מהמשוגעים שנתפסו, לא רק שלא עוברים תהליך של צמיחה אמיתית, להפך - הם מתקבעים בתוך השיגעון שלהם. לפעמים "באשמתם", בחוסר נכונותם ללמוד, ולפעמים באשמת המטפלים, בחוסר הבנתם הבסיסית מהו שיגוע ומהי מדיטציה.

כך או אחרת, רוב המשוגעים חופשיים, לפחות מבחינת הניידות ברחבי כדור הארץ. הם מסתובבים בינינו. הם אתה. הם את. הם אני. ורוב הזמן אנחנו לא שמים אליהם את לבנו כי הם ישנים. אנחנו מחייכים זה לזה, אומרים שלום, עובדים ולומדים, הולכים לבנק ויושבים במסעדה טובה. ואז, משהו קטן, משהו כל כך לא חשוב כמו הערה על תסרוקת, כמו ברקס פתאומי של נהג מלפנינו, והמשוגע או המשוגעת מתעוררים לחיים.

לא מבינים מה זה רגש

באותם רגעים, אפילו חלקי רגעים, לאן אנו, ה"שפויים", נעלמים? איך ייתכן ששופט בית משפט דופק על הדלת של שכן ויורה בכלב שלו ככה פתאום באמצע היום? איך זה ייתכן שגבר חביב ואדיב שכל השכונה מכירה את נימוסיו הטובים, חוזר הביתה ושובר על רעייתו בקבוקים? איך זה שהבן שלו, חביב המורות, חביב הבנות והבנים גם יחד, נוטל את האם 16 שלו ויורה באותו אב "אכזר" צרור? זה פשוט: באותם רגעים אין איש בבית.

אבל לאן הם הולכים, אותם שפויים? התשובה היא שהם אינם הולכים לשום מקום. הם פשוט לא מבינים מה זה רגש. הם המומים. ומה הפלא שהרגש לא מובן? ההבנות הן שנועדו להבנה בעוד שהרגש נועד להרגשה ולהרגשה בלבד.

הכול מתחיל בתקשור. הכול מתחיל במילים. מיום שילד נולד אנו פונים אליו במילים. אנו מלמדים אותו - זה אבא, זו אמא, זה שולחן וזה כסא. בבואו להגדיר את עולם הצורות, באופן יחסי קל לו. אך בבואו לתאר את עולמו הפנימי, את אותו געש דינאמי מופשט לו אנו קוראים רגש – מה יש לו? כמה מילים המצאנו בשביל זה? עשרים? חמישים? עצוב, שמח, כועס, בודד, מפחד... זה לא ממש עובד. "אני עצוב שהכלב שלי מת". "אני עצוב שמכבי הפסידה". "אני עצוב שתקווה עזבה את הבית". האם זה אותו עצוב? בודאי שלא. אבל זה מה שיש לנו. וזה דל.

תקשור משמעו היכולת לתעל תחושות, חזיונות, אנרגיות אם תרצו, תדרים אם תעדיפו – למילים. לגדול בתקשור משמעו לגדול מתוך חיבור מאוד עמוק, חיבור מדיטטיבי, לאותן "תופעות פנימיות" ולהיות מסוגל, בין היתר, לתארן במילים.

לחדור עמוק אל תוך ההוויה

הורים שמגדלים ילדים בתקשור עשויים לשמוע את הילד שלהם אומר: "אני מרגיש בלאאא וגם קצת קווואאא ובעיקר אררררר שהכלב שלי מת". והם יבינו אותו, והם יעודדו אותו להמשיך. בפעמים אחרות הם יעודדו אותו לרקוד את הרגש. לצחוק את הרגש. לבכות אותו. לצייר אותו. לרוץ אותו עד דמשק וחזרה. אבל הם לעולם לא יגבילו את הרגש במילה מטעמם. "אוי, מאמי, אתה עצוב?" לא, הם לא יעשו לו את העוול הזה.

הורים שאינם מחוברים בעצמם לאותם מרחבים, ישאלו בחוסר אונות: "מה קרה?" או "למה אתה בוכה?" ואז הילד ינסה בכול כוחו להסביר מה קרה ולמה. אבל האמת היא שהוא לא זוכר כבר. האמת היא שזה גם לא חשוב לו באמת, כי זה "היה" כבר וזה לא מה שקורה עכשיו. מה שקורה עכשיו הוא שהוא גועש, והוא צריך להוציא את זה, לתעל את זה, להתמיר את זה למשהו חדש ורענן.

כשאנחנו שואלים מה קרה, אנחנו מעודדים את מי שאנחנו מנסים לעזור לו לחזור לאחור. לפעמים זה בהחלט יעזור לו – להבין, לסדר את הראש – אבל בפעמים רבות, הרבה יותר מהנדמה, על הדרך גם נעודד בו התנתקות מאותו כאן ועכשיו של החוויה. או אז נכנס לפעולה אותו מוח שמאל האנליטי, אם תרצו, שמסדר את הרגש בסיבה ובמסובב, כולא את הגועש בתוך תבניות לעוסות לעייפה שאינן מסוגלות בהגדרה להכיל את מירב הצבעים של הרגש. "הכלב מת. אני אהבתי את הכלב. לכן אני עכשיו (מצפים ממני לבחור מרשימת המילים הידועה מראש) עצוב. הו כן זה מה שאני. עצוב." לאא... זה לא עובד. הילד אינו תמיד עצוב שכלבו מת. לפעמים הוא אפילו שמח ולא מבין את זה עדיין.

מילים בכוחן לשחרר אדם, אכן. אבל כדי לשחרר שיגוע אמיתי מתוך השפוי האמיתי, יש צורך לחדור עמוק, עמוק, אל תוך ההוויה, אל תוך המדיטציה והתקשור; לפעמים יש צורך להתעלות מעל הזמן ולחצות גלקסיות – ולהרפות.

היו מבורכים לאחד. היו מסורים ומתמסרים. לעתים צריך קצת להשתגע כדי לא להשתגע.

גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".