התקשור מרמז בין היתר על תעבורה של מילים. זה אחד האספקטים הבסיסיים ביותר שמזוהים עם העניין. אבל ישנן מילים שמוטב היה להוציאן מהעולם, פשוט לקחת אותן חזרה אל המקום ממנו הן באו ולומר בתקיפות למי ששלח אותן: שלום ולא להתראות, אנחנו נסתדר מכאן, תודה.
"צריך", למשל, היא אחת מאותן מילים. זו מילה שכיחה ויומיומית בעלת מצלול מלוח משהו ולכאורה בלתי מזיק, ועם זאת מה אנחנו עושים איתה? מה שאנחנו עושים איתה אינו אלא מזוכיזם שיטתי ויסודי ביותר. "אחי, אני צריך שתעשה לי טובה"; "מאמי, צריך עוד חלב, אין במקרר"; "אני צריכה להתקשר אל הבחור ההוא שצריך לתת לי תשובה לגבי מה שאנחנו צריכים למחר".
יום שמלא ב"צריכים" שכאלה, זה פשוט יום שלא קיבל הכרה מספקת ב"רוצה-אים". החיים הופכים כך במהרה לשורה של חובות ומטלות תחת מבטה הנוקב של מן דמות סמכותית וצדקנית. זו מנגינה שכזו, שבהתחלה סתם יבשה אך בהמשך דיכאונית למדיי. צריך צריך צריך מה הפלא שבא לכם לצרוח. לעומת זאת - "אחי אני רוצה שתעשה לי טובה, אני רוצה שיהיה חלב במקרר ואני רוצה להתקשר אל הבחור הזה והזה" זה כבר סיפור אחר.
"צריך" מחליש אתכם
האם מדובר רק בשאלה של סמנטיקה? האם רק החלפנו צליל בצליל כמו בתשבץ? בדקו על עצמכם, איך החליפה של "רוצה" מרגישה לעומת החליפה של "צריך" או "צריכה"? האין היא קצת פחות לוחצת? מעבר לזה, אם באמת עסקינן, האמת בהא הידיעה, האם לא לכך התכוונתם מלכתחילה?
במילים אחרות, אכן, את "רוצה" להתקשר אל הבחור הזה. הרצון שלך מרמז על בחירה. ואתה "רוצה" שאחיך יעשה לך טובה, משום שזה מגלה את האמת לגביך, לגבי המקום שאתה נמצא בו באמת ברגע זה. אתה רוצה... ואתה מוכן לקחת לגבי החשקים שלך אחריות מלאה. "צריך" יפיל את חשקיך על גוף שלישי כלשהו. "צריך" יגרום לך להתנערות. "צריך" מחליש אותך.
גם מתקשר אשר עבודתו היא עם מילים, עשוי לומר למתייעץ שבא אליו: אתה צריך לעשות ככה וככה. האומנם? כיצד המתקשר יודע מה המתייעץ צריך או לא צריך לעשות ובוודאות שכזו? זו חתיכת אחריות להצהיר הצהרה שכזו, שלא לדבר על צביעות או לכל הפחות בורות מצדו. מדוע שלא יאמר למתייעץ, האם ניסית לעשות ככה וככה, או, מה דעתך על ככה וככה, האם זה מדבר אליך?
תקשור, במיוחד בתור סביבה לייעוץ ולהכוונה, עובד עם מילים. מילים מסוימות עשויות לפגום כאשר אנו מאמינים בהן בצורה עיוורת ולא נותנים עליהן את הדעת. מילים אחרות עשויות להיטיב כאשר אנו כמו טועמים אותן ושוקלים אותן בתשומת לב. "חוק" זה תקף בין יועץ ומתייעץ באשר הם וחוק זה תקף בשיחות הפנימיות שאנו מנהלים עם עצמנו.
בכל מילה יש תדר
אז אילו עצות מילוליות אנו נותנים לעצמנו? באיזו שפה אנו מדברים בתוכנו, שפת ה-צריך או שפת ה-רוצה? שהרי, כל מילה, כל משפט שאנו מנסחים, בין אם לעצמנו ובין אם לאחרים, יש בו תדר. התדר הזה, המנגינה הזו, הם מבוססי הכוונה שאנו טוענים במילים בצד ההקשרים התרבותיים שלהן. באופן אישי אני מאמין שהכוונה בדרך כלל חשובה מעצם המילים, קצת כמו שהרגלי האכילה שלנו שעות, כמויות, כמות הלעיסות וכולי חשובות בהשפעתם על טיב העיכול שלנו הרבה יותר מסוג המזונות שאנו צורכים. אבל לפעמים (כמו סוג מסוים של מזונות) המילים עצמן והמוסכמה שיש לגביהן כה חזקות, כה עצומות, שהן עולות על הכוונה שמאחוריהן.
לכן, יש לשים לב מה רץ שם בתוך הראש ומה יוצא החוצה מהפה שלנו. יש לשים לב, אילו מילים אנו קונים ללא הרף מהאחר, מהעיתונות, מהטלוויזיה, מהדמויות המחנכות שלנו ואילו מילים אנו מנסים למכור.
המלחמה בטרור, המלחמה בסרטן והמלחמה בתאונות הדרכים, הוסיפו מלחמה לעולם. ליפול מהכיסא, להיקרע מצחוק, להיות חולה או משוגע על מישהו או סתם למות עליו הוסיפו קרעים, נפילות, שיגעון, מחלות ומוות, אל תוך כוונותינו התמות פשוט לאהוב.
בעבור המתקשר, הרכבים אלה של כוונה ומצלול, תדר ותזמון הם סוג של אמנות ומדע גם יחד, שירה שיש בה מרפא או נזק. בעבור המתקשר לכל מילה מגע משלה והוא חש להן כבוד. כרו אוזן, מתקשרים ומתוקשרים יקרים, והעמידו מגן בשער תודעתכם. בדקו היטב: האם למילה זו יש מקום אצלי או לא? האם מילה זו מרחיבה את הלב או מכווצת אותו?
היו מבורכים. מבורכים מלשון "כריעת ברך", שכאשר היא נעשית בכוונה אמיתית לתת כבוד לאחר, יש בה אך כבוד ואין בה מילים כלל.
גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".