לזכור ולשנות

בכל שנה זה קורה. בכל שנה חוזרים אותם שני ימים שהראשון הוא אבל לאומי והשני יום חג לאומי. בכל פעם מתעוררת השאלה האם זה נכון? האם נכון להצמיד את יום האבל ליום השמחה? האם המעבר בין שמחה לחג לא פוגם קצת? כמו בכל שנה, גם השנה כשמגיעים שני ימים אלו אני חושב על קלף המוות, המסמל מוות ולידה, ומכל השנים, השנה הוא נראה מתאים אף יותר.

קלף המוות הנו שיעור שעובר המאסטר הצועד בדרך להארה, דרך 22 השלבים אותם מייצגים 22 קלפי הארקונה הבכירה של קלפי הטארוט. קלף המוות מייצג את השיעור הראשון שהמאסטר לומד. כאן הוא לומד להכיר בחשיבות אנרגיית המוות בחיינו. אך לפני שאתם מחווירים וסוגרים את המחשב "ליתר בטחון" ותוך שאתם מקישים על העץ הקרוב, לא, אין הכוונה למוות פיזי, כי אם ליכולת שלנו להתמודד עם שינויים בחיינו.

המיתוס מצייר את המוות כאנרגיה שנוצרה ביום היוולדנו ואשר הולכת אתנו לכל מקום. היא ממוקמת בטווח של הושטת יד והיא תמיד דרוכה ומחכה ליום בו היא תהיה חזקה מספיק, בכדי לקחת אותנו לעולם שכולו טוב.

אנרגיית המוות שם כל הזמן ואנו אמורים לדעת זאת! אולם היא אינה נמצאת בטווח נגיעה כדי להפחיד אותנו, אלא כדי להזכיר לנו שהחיים קצרים ושזמננו מוגבל. המאסטר מבין בשלב התפתחות זה כי הוא לא יחיה לנצח, וכי הוא חייב לפעול בתחום הזמן שהוקצב לו. לכן הוא חייב לפעול ללא דופי כדי להפוך למואר, לפני שהמוות ישיג אותו. המאסטר מבין כי הוא אינו יכול להיות שאנן, להתעלם מהסימנים שהחיים והיקום נותנים לו, לבזבז את זמנו על מערכות יחסים לא נכונות, על התמכרויות, על טעויות של שנים בהרגלים לא נכונים. הוא לומד לשלוט על הנתיב שלו ומתרכז בעבודת הניקיון הפנימי.

כולנו מפחדים מהמוות, אולם אף אחד מאתנו אינו מאמין באמת כי הוא יגיע. אנו שאננים לגבי החיים שלנו ולוקחים את חיינו כמובן מאליו, כאילו יום זה לא יגיע. אנו מרשים לעצמנו "להתפנק" במקום לסלוח, לשכוח, לסגור ולהתחיל את הדבר הבא: אם ביחסנו עם אחרים ועם עצמנו, או בכל תחום אחר. באופן מפתיע, במקום להתעורר מנוכחות המוות בחיינו, אנו מתכחשים לו ויחד עם זאת מתכחשים לחיינו ו"נרדמים".

הקלף בא להראות לנו כי אנו צריכים להתמקד ברצונות והחלומות שלנו ולשאול את עצמנו: אם היו מודיעים לי שנשארה לי רק חצי שנה לחיות, אם הייתי זוכה בסכום כסף, מה הייתי עושה? אנו צריכים באמת להבין כי אנו לא נחייה לנצח, וכאשר נבין זאת נפעל נכון יותר בחיים שלנו.

דוגמא טובה ניתן למצוא בפגישה מחודשת בין שני בני משפחה לאחר 30 שנה, בהם הקשר נותק בעקבות סכסוך מתמשך. הפגישה מתרחשת בבית חולים וזאת עקב מחלה קשה או סופנית. 30 שנים של סכסוך וכאב נגמרים באותו הערב, וזאת כיוון שהמוות נמצא שם. נשאלת השאלה: לא חבל שזה לא קרה לפני 30 שנה? בפועל בוזבזו 30 שנים, וכעת נשאר למשפחה זמן מועט להיות אחד עם השני.

אבל לא על המוות רציתי לדבר, כי אם על יום העצמאות, המסמל שנה חדשה למדינה, על החיים. השנה החדשה היא שנה מיוחדת למדינת ישראל, ומרגישים שזו שנה של שינויים, של מוות ולידה. שנה בה הרבה צריך להשתנות: לא מזמן סיימנו מערכת בחירות, יש ממשלה חדשה, יש בעיות של כלכלה, דיור, אבטלה, שלום ובהחלט עומדים בפני המדינה אתגרים רבים. כל כך הרבה צריך להשתנות ואני שואל את עצמי: האם אנחנו מוכנים לשנה החדשה, לשינויים? מה מהשנה הקודמת לא יסתיים? מה נמשיך "לגרור" לשנה החדשה? מה אנו משאירים פתוח ומה צריך לסיים?

שוב אינני יכול שלא להעלות את תמונת קלף המוות למול עיני והפעם להתבונן במשמעות נוספת הקיימת בו, כקלף המייצג את השינויים בחיים. ברור לי כי לפני שנתחיל את השנה החדשה, השנה הישנה צריכה באמת להסתיים, או אם תרצו – למות.

המוות הוא חלק מהחיים, הוא נמצא בכל מקום והוא מייצג יותר מהכל את השינוי הנחוץ בחיינו כדי שתהליכים יחלו. בטבע נמצא אותו בכל מקום: יום הופך ללילה ולילה הופך ליום, קייץ מתחלף לסתיו, לחורף, לאביב וחוזר להיות קיץ, שערות נושרות ובמקומן צומחות אחרות. השינוי נמצא בכל מקום, בכל תהליך והוא הכרחי. בלעדי השינוי דבר לא יזוז והכל יהיה תקוע. אנו יודעים כי עלינו לאמץ את השינוי, אבל מדוע, מדוע אנו מפחדים מהשינויים בחיינו פחד מוות? מדוע איננו יכולים לקבל אותם כהזדמנויות להתחלות חדשות? מה כל כך מפחיד?

הפחד שלנו משינויים נובע מהפחד שלנו מהמוות, ואם עוד לא התרגלתם למילה "מוות" – הגיע הזמן שתתרגלו, זה לא נורא כמו שזה נשמע. בשונה מהחיות, אשר פועלות מתוך אינסטינקטים, אנו יצורים תבונתיים בעלי מודעות. אנו יודעים כי אנו עומדים למות, כי לשם בסוף נגיע, לכן כל שינוי מזכיר לנו את המוות ונתפס אצלנו כעוד צעד אל אותו הסוף האיום והמוחלט. למעשה הפחד מהמוות גורם לנו לאבד את החיים וכמה אירוני הוא שדווקא במקרים בהם אנשים מקבלים את הבשורה המרה כי הם עומדים למות, דווקא אז הם מתחילים לחיות. קלף המוות הוא קלף השינויים בטארוט. הוא מלחיץ את כל הקלפים האחרים וגם את השואל, וקורא לשואל לא לפחד! לא לפחד מהשינוי, לאמץ אותו.

כאשר אנו מדברים על המוות, חשוב כי נבין את תהליך האבל. המוות הנו תהליך בו דבר מסתיים בחיינו ודבר אחר מתחיל ותופס את מקומו, זהו תהליך טבעי אשר מתרחש אין סוף פעמים במהלך חיינו ובכל תחום. אולם כדי שהמעבר יהיה נכון, חשוב להכיר בחשיבותו של האבל. הטקס של האבל הנו חלק חשוב בתהליך המוות והוא חיוני כדי שיתאפשר לנו לעבור לשלב הבא. זהו תהליך אשר עוזר לנו להפנים את העובדה כי אין לנו את הדבר הקודם ולהיפרד ממנו, בכדי לתת לצורך בדבר הבא להתעורר.

טקסי אבל קיימים גם בצמתים חיוביים של חיינו והגיע הזמן שכפי שאנו משנים את תפיסת המוות בחיינו, נשנה גם את תפיסת האבל. הגיע הזמן שנתחיל ללמוד להתאבל לא רק על מה שאנו לא רוצים לאבד בחיינו, אלא גם על הדברים שאנו רוצים שילכו. כך למשל מסיבת רווקות הנה טקס של אבל, ולשם שינוי אנו מתאבלים בו על הרווקות – על הדבר אותו אנו מבקשים לאבד.

אז יום הולדת חדש למדינה בפתח ואני שמח לנצל במה זו כדי לשתף אתכם בברכה האישית שלי למדינה, למנהיגים וכמובן לנו: אני מבקש כי יתאפשר לכולנו לערוך את השינויים הנחוצים, שנמצא את הכוח להוציא החוצה את מה שכבר הגיע הזמן שילך ולאפשר לתהליכים חדשים להתרחש. אני מבקש כי יתאפשר לעשות כאן שינוי אמיתי.

שני ימים אלו הם הזדמנות מצוינת להרהורים ולמחשבות, ויש לנו הזדמנות מצוינת לפני ההתחלה החדשה של יום העצמאות להתאבל על מה שכבר איננו, ולהיפרד ממה שכבר אינו נחוץ. זה הזמן לחשוב: מה צריך להסתיים? מה מפריע לנו להתפתח, לצמוח, לגדול? האם אנו מחזיקים בכוח את מה שצריך ללכת? האם לא הגיע הזמן לפתוח דף חדש? מה הטעם ביום הולדת אם הכול נשאר כפי שהיה?

© מנדלבוים שגיא. עוסק בהומיאופתיה קלאסית, מנהל פורום טארוט בוואלה! בעל ניסיון של 14 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ.