אנפה כחולה יפהפייה עמדה לה בביצה והתבוננה בבבואתה שהשתקפה במים. היא הניפה את ציצת הנוצות השחורה שעיטרה את ראשה כדי להיטיב ולשמוע. שני סמורים קטנים ולבנים - אם ובנה, התגנבו בדרכם אל הנהר. כאשר הבחינו באנפה הכחולה, עצרו להתבונן בה. "איזה יצור יפהפה וגדול", אמר הסמור הקטן.
"זו אנפה", ענתה אמו. "ראה כמה זקוף צווארה וכיצד היא נושאת בגאווה את ראשה".
"כן אמא", ענה הבן, "היא גבוהה ממש כמו עץ נהדר. אילו הייתי כה גבוה, הייתי נושא אותך בתוך זרם המים לגדה השנייה של הנהר".
האנפה הכחולה נהנתה מאוד מהשבחים שהרעיפו עליה הסמורים הלבנים, היא אהבה שאחרים התרשמו מגודלה ויופייה. היא כרעה נמוך לגובהם של הקטנים ואמרה: "אני אעזור לכם לחצות את הנהר. גשו לגזע העץ הזקן שקרס ומונח בזרם לא רחוק מכאן. אני אכרע במים במקום בו מסתיים הגזע וגופי יהווה עבורכם גשר שיחבר בינו ובין הגדה השניה".
שלושתם ניגשו לעץ הזקן שנח לו כשחציו על גדת הנהר ליד הסמורים וחציו צף על המים הזורמים. האנפה כרעה ושכבה על המים, מחברת עבור הסמורים בין גזע העץ והגדה השניה. הסמורים הקטנים רצו בקלילות וזריזות והגיעו לגדה שמעבר יבשים ובטוחים. הם הודו לאנפה, אמרו שיספרו לכל הבריות ביער כמה נאה נהגה בהם והמשיכו בדרכם.
מתק שפתיו של הזאב
זאב קשיש עמד על גדת הנהר מתבונן בסמורים שחצו בבטחה את הגדה השניה. איזו דרך נפלאה תהיה זו עבורי לחצות את הנהר, חשב לעצמו הזאב. אני זקן ועצמותיי כואבות. כשהאנפה חזרה לביצה פנה אליה הזאב ואמר: עכשיו אני מבין מדוע אתן האנפות הכחולות טובלות בביצה, זאת כדי שתשמשו גשר עבור אלו הרוצים לחצות את הנהר. את גשר, זה מה שאת. אני רוצה לעבור לצד השני, אבל אני זקן ועצמותיי כולן דואבות. שכבי במים כדי שאוכל לעבור עלייך לצד השני".
האנפה זעמה, היא לא רצתה שיתייחסו אליה כגשר. הזאב הזקן והיהיר הבין שדיבר בטיפשות וניסה ליצור קשר בדרך חדשה. במתק שפתיים ומלים נוטפות דבש פנה לאנפה ולחש: "את כל כך גדולה וחזקה, אנפה יפה, וזו הסיבה שגופך הוא גשר נפלא. את יכולה לשאת אותי כאילו אני במשקל נוצה". האנפה חייכה ואמרה לזאב: "עלה על גבי ואשא אותך". הזאב גיחך בסיפוק מכך שבקלות רבה השיג את מבוקשו. הוא קפץ על גבה והאנפה פסעה במים למרכז הנהר השוצף, שם היא נעצרה.
"חבר זאב", היא אמרה, "טעית. אני לא חזקה מספיק לשאת אותך לעבר השני. לשם כך יש צורך באנפה נוספת. אני יכולה לשאת אותך רק מחצית מהדרך. מכאן תצטרך למצוא אנפה אחרת". והיא טלטלה את גופה בחוזקה. הזאב נפל למים. "חכה כאן", פנתה אליו, "בוודאי תעבור פה בקרוב עוד אנפה" והיא עפה לכיוון הביצה. והזאב? נסחף אל מותו בקרקעית הנהר. מאז אותו יום, זאבים אינם בוטחים באנפות.
מתחת לפני השטח
באגדה המרירה-מתוקה שלפנינו הגיבורה הראשית היא האנפה. בני שבט האלגונקין חיים באיזור קוויבק ואונטריו בקנדה. האנפה הכחולה היא אחת הציפורים היפות המלוות את האינדיאנים של צפון אמריקה. מלכותית וזקופה היא ניצבת בתוך הביצה. האנפה מלמדת אותנו לא לחשוש לצלול לעומקם של דברים כדי לגלות את האמת. סגולת האנפה היא אמונה עצמית. היא מלמדת את אלו שהיא מלווה כטוטם לעמוד על שתי רגליים ולסמוך על עצמם כדי להצליח בחיים.
היא מזכירה לנו שמתחת לרגלינו נמצאת אמא אדמה, שתמיד תומכת ומהווה משענת עבורנו. לאנשי האנפה יכולת למצוא דרך נוספת כשאחת לא עובדת. בעוד רגליה טובלות בביצה של חיי היומיום, ראשה זקוף אל על הרחק מעל לבוץ. היא מסמלת מלכותיות ויכולת ניתוח אנליטית של מצבים ודפוסים רגשיים.
אנשים רבים מסוגלים לנתח את דרכו של האחר, אך לאנשי האנפה יש את היכולת שלא רבים זכו לה - להתבונן ולנתח בחוכמה את חייהם האישיים, להתנקות מהדפוסים המגבילים אותם ולקדם את עצמם באופן הייחודי להם.
צווארה הארוך של האנפה וצבעה הכחול מלמדים אותנו על הקשר של ציפור זו לצ'קרת הגרון. האנפה קשורה באיכויות של הזנה, תקשורת וחופש ביטוי. הזנה היא כל דבר שאנו מכניסים פנימה מבחוץ. הזנה יכולה להיות רגשית, מחשבתית או פיזית (כלומר, מזון).
האגדה הסובבת סביב ציפור מיוחדת זו עוסקת בשיתוף ובתקשורת. היא מלמדת אותנו שלמלים הנאמרות על ידי סביבתנו יש השפעה עלינו. כאשר נזין את עצמנו בדברים שליליים שאחרים מעבירים לנו, נוותר על היכולת לסמוך על עצמנו. בעת חיבור לאיכות של האנפה, אנו היחידים שבוחרים מה נכון לנו ובמה נזין את עצמנו ונעשה זאת בדרך הייחודית לנו. בגלגל הסגולות של שבט הסנקה, האנפה נמצאת בחודש יולי וקשורה לאיכויות נשיות של אהבה טיפוח ודאגה לזולת.
הסמורים הקטנים מייצגים את היכולת לראות מה מסתתר מתחת לפני השטח. את המניעים הנסתרים שלנו או של האדם מולנו. לאנשי הסמור יש יכולת התגנבות, התבוננות שקטה ומחשבה חריפה. לרוב הם שקטים מאוד, מסווים את עצמם ולוקח זמן לזהות שלפנינו אדם שלא ניתן להסתיר ממנו דבר.
הסמורים באגדה מזכירים לאנפה לראות את המניעים הנסתרים של הזאב ולשים לב במה הוא "מאכיל אותה". צבעם הלבן של הסמורים רומז גם הוא שמדובר כאן בבעיה הקשורה לשיתוף. הצבע הלבן מסמל טוהר ושיתוף ממקום של יושרה פנימית.
הסמורים מפנים את תשומת ליבה של האנפה לדפוס שלה הקשור לצורך בהכרה מהסביבה. אם האנפה הייתה מזינה עצמה בדברי החנופה של הזאב היא הייתה נופלת לרשת הניצול שהוא טווה סביבה, ללא כל הערכה לסגולותיה המיוחדות וללא כל הכרת תודה.
אורלי נירן יהלום (גוטגנוני) היא מחברת הספר "בינת הלווייתן", שמאנית ומנהלת מרכז "מעוף מקודש" לשמאניזם וריפוי תודעה.
