אנו נולדים עם יכולת מופלאה של תנועה בגופינו, אנו לומדים להתהפך, לשבת, ללכת, ליפול ולקום ברכות בלי כאב. כל אשר אנו זקוקים לו, הוא שיקבלו את משקל גופינו, יעטפו ויישאו אתנו, ושיהיו קשובים לצרכינו על מנת שנוכל להיות מסופקים ושקטים. הדרכים הראשונות בהן אנו מבטאים שמחה ואהבה הן מגע וריקוד. כך אנו מבטאים את הקשר שלנו לסביבה ולעצמנו. אנו מתקשרים באופן בלתי אמצעי דרך הלב, ללא צורך במילים.
השליטה משתלטת על השחרור
אלא שהיכולת שלנו לתקשר באופן בלתי אמצעי ובלתי מילולי הולכת ונחלשת עם התבגרותנו. הפיתוי לידיעה לוקח מאיתנו את היכולת להקשיב אל הלב וכך את הזרימה הטבעית של גופינו. אחד הדברים הראשוניים שאנו מאבדים הוא היכולת לקבל את משקל גופינו ועקב כך, לאפשר לעצמנו להקשיב לצרכינו המאוד ראשוניים. הצורך לשלוט בגופינו מתחזק. כך אנו מרגישים פגיעים פחות, חשופים פחות, המבוכה והבושה תופסים את מקום השמחה, אין בנו עוד את אותה פשטות המאפשרת לנו לרקוד ולהתבטא ללא שפיטה.
כל ביטוי של חוסר יכולת או חוסר אונים נחשב כחולשה וכך הריקוד נהייה כתפיסת חיינו. אנו לומדים להחזיק, לעצב ולחטב, כך נרגיש מוגנים יותר ואהובים יותר, כך לא תחדור אלינו התחושה שאולי אין אנו אהובים, אין אנו מוצלחים, יפים. כך אנו מוגנים מעלבון, לעולם הכוח יישאר אצלנו, הריקוד המקצועי נהייה כראי. שכלול הגוף, הוירטואוזיות, גופות רזים וצעירים הם הכוח המניע.
הריקודים מביאים קונפליקט ללא קונפליקט. אין מתח. זוהי הדרך להשאיר אנשים עמנו, הכוח והמין נהיו חלק מתוך התנועה. בדרך זו הגוף משרש את הכאב, את הכעס, אנו מאבדים לחלוטין את הילד שבנו וכך גם מנתקים את עולם הריקוד ממחזור החיים והלידה. כאשר אין חיכוך או התנגדות, יש בנו תחושה כי לא קיים דבר, אין צמיחה לשמה, אין פריחה לשמה, אין אהבה לשמה. הפחד העצום שאין אנו יכולים לאחוז דבר סוגר עלינו ומריץ אותנו הלאה. רחוק יותר, חזק יותר, ללא יכולת לעצור. אם רק לרגע יהיה בנו האומץ לעצור ולנשום, להיות נוכחים ללא שליטה וללא החזקה, לפחד מהכול ולא לפחד מדבר, נגלה מה נעלם מחיינו והיא אותה זכות להרפות, לוותר, לקבל את חוסר האונים. היכולת לרקוד מבלי מאמץ, רק מהתכוונות וכך גם לחיות את חיינו, זוהי הדרך שמחזירה אותנו ואת הריקוד אל מעגל החיים.
כאב הלידה בסיס החזרה לאיזון
בסיסו של מעגל חיינו הוא הלידה ודרכה נוכל לחזור אל איזון ואל שקט. כדי ללדת ללא כאב, יש ללמוד הרפיה. אין אנו יכולות לשלוט בגופינו או להחזיק - על מנת ללדת ברכות, עלינו ללמוד לקבל את הכאב ולהרפות לתוכו, על מנת שהכאב יהפוך לעוצמה. עלינו ללמוד לתמוך בגופינו שלנו, כדי שההליך הטבעי יתבצע ללא התנגדות. כל אשר עלינו לעשות הוא להתכוון, היתר יקרה מעצמו.
הקושי לאפשר להליך לקרות ללא התערבות הוא אותו מחסום שלוקח מאיתנו את הריקוד מהלב, לוקח מאיתנו את היכולת ללדת את ילדינו ברכות. אם רק ניתן לגופינו לזרום עם כל אשר בו, ללא בושה, נלד את ילדינו ללא בושה, עם הקשבה מלאה לצרכינו, לקצב האישי שלנו, מבלי להאיץ, באמונה מלאה.
כל אם שנושאת את תינוקה על גופה רוקדת, כל אם מניקה עוסקת במדיטציה, כל אם שערה לצרכי תינוקה מגיעה אל התובנות העמוקות ביותר. התפיסה כי החלפת חיתולים והרדמת התינוק מוציאה אותנו ממעגל החיים, עוקרת מאיתנו את כל עוצמתנו, לוקחת לנו את העוצמה שמאפשרת לנו לרקוד את חיינו ללא בהלה, ללא חרדות.
החולשה, חוסר האונים, הויתור, הם צידינו האחר. לעולם תהייה עוצמתנו לשני כיוונים בו זמנית כגמישותו של מיתר. עלינו לאפשר למשקל גופינו להיעזב אל תוך האדמה וכך נשים, גברים, ילדים, ניתן כולנו לדמעות לזלוג ולשטוף את כל העצב מחיינו, את כל אשר מיותר. נאפשר לגופינו להתנקות ולתת לכוח חיים חדש ואחר להדריך אותנו, אולי להובילנו אל גן העדן. לא עוד "בעצב תלדי בנים", כי אם בדמעות של שמחה. לאט נחזור אל השקט, אל עולם לא מילולי. כך אנו עם הריקוד, כך אנו עם ילדינו וכך אנו עם אהובינו. נקשיב, נבטח ללא ידיעה, מתוך אמונה שלמה.
ליאת דרור היא רקדנית כוריאוגרפית ומורה לריקוד ומחול.
